רות קסטנבאום בן-דב

6.2.2015

בתקופה האחרונה נושא חופש הביטוי האמנותי עולה לתודעה ולדיון (ולצערנו לא רק לדיון), משדרות ועד פריז. שתי חוויות שבהן הסכמתי, או אפילו יזמתי, סוג של צנזורה ביצירה שלי, אולי ישפכו אור קצת אחר על הנושא.

הסיפור הטרי יותר התחיל לפני כחודשיים עם פניה מעורך בעיתון המיועד לציבור החרדי. הבקשה היתה להציג דימוי זה:

הסברתי לעורך שהדימוי שיש לו (שלדבריו הגיע אליו בצורה זו) הוא רק קטע, ושהרישום השלם נראה כך:

הציירת והחסיד, 2008, פחם על נייר, 50/65 ס”מ

בתי גואי 2, 2010, שמן על בד, 80/60 ס"מ

והוא מראה מפגש מדומיין בין האדמו"ר מפיאסנצה, הרב קלונימוס שפירא (שלצד קטע מכתביו ביקשו להציג את הדימוי), לבין הציירת מלווה שאלק, שתי דמויות שנרצחו בשנות השואה, אך יצירותיהם המוחבאות שרדו – חלק מסדרת הציורים שלי הציירת והחסיד. העורך הסביר שלא יוכל להציג לציבור קוראיו דימוי של רב לצד אישה, אבל ייאמר לזכותו שהוא הוסיף שלא היה מעלה על דעתו לבקש ממני לחתוך את הדימוי. משום מה, לצד הצעתי לכלול דימויים אחרים מהסדרה שאין בהם כלל דמויות אנוש (כמו זה שמשמאל המתייחס לכד החלב שבו נמצאו כתביו של האדמו"ר), גם הזכרתי את העובדה שמקובל להראות חלק מתוך עבודת אמנות שלמה, כל עוד מצוין שזהו פרט. סיכמנו שאחשוב על אפשרות זו. בסופו של דבר הסכמתי להצגה החלקית של הדימוי, בתנאי שיוצמד לו טקסט בניסוחי. המחשבה שלי היתה שדרך הטקסט אוכל לתת מקום לאישה שנמחקה, וכך להזמין את אלה מבין הקוראים שיתעניינו לחפש את הדימוי השלם. ראיתי בכך הזדמנות נדירה לדיאלוג עם ציבור אחר ורחוק.

כשהבנתי שמדיניות העיתון הוא לא להראות נשים בכלל (ולא רק במפגש פנטסטי-הסטורי יוצא דופן כמו זה שיצרתי), הייתי מוטרדת מאד. בהמשך ההתכתבות שלנו בנושא, שמחתי לגלות שהעורך עצמו מתנגד בחריפות למדיניות זו ואף יוצא נגדה בפורומים שונים, שבהם אף הגדיר אותה כמנוגדת להלכה. העובדה שגם באותם פורומים וגם כאן הוא נשאר בעילום שם מראה עד כמה מחלוקת זו טעונה. גם בהתכתבות קצרה זו חשתי שזכיתי להשתתף בשיחה משמעותית שחוצה חומות של הפרדה.

לצד השמחה על הדיאלוג הנדיר, במבחן התוצאה אני מגיעה למסקנה המצערת ששיתפתי פעולה עם מחיקת האישה, כי מעבר לחיתוך הדימוי, גם הטקסט שמסרתי נחתך באופן כזה שתידרש עין חדה ביותר להבחין ולחפש את נוכחותה של אותה דמות נשית נעדרת.

הסיפור השני התרחש לפני שנים, כאשר עבדתי על ציור שהתבסס על כתב-יד מוסלמי מאויר בשם המיערג'-נמה, המתאר את המסע הלילי של מוחמד אל "המסגד הרחוק" שלפי המסורת המוסלמית נמצא בהר הבית בירושלים.

שני עמודים מתוך כתב-יד המיעראג' נמה, במקור מהמאה ה-15 הראט (היום מערב אפגניסטן), ספריה לאומית צרפת, פריז. מוחמד פוגש נביאים שונים (מימין) ואת משה (משמאל).

חסנה, 2002, שמן על בד, 14/19 ס"מ

חסנה, 2001, שמן על בד, 100/65 ס"מ

באותו הזמן הייתי בקשר עם חסנה, אישה מוסלמית שעבדה בבנין שבו שכן הסטודיו שלי, ואף ציירתי אותה לפני כן. כשהראיתי לחסנה את הספר עם העיטורים של מוחמד והנביאים, היא היתה מזועזעת מכך שהעזו לתאר אותם בציור, ועוד יותר מהעובדה שהצייר עצמו היה בן דתה. אגב, התאורים של אברהם, משה ושאר נביאי התנ"ך, לצד ישו, הפריעו לה באותה מידה כמו התאור של מוחמד. משיחתנו אז זכורה לי עדותה על תגובה פיזית למראה העיטורים, מעין צמרמורות בידיים.

כאשר ניגשתי ליצור את הווריאציה שלי למפגש הלילי של מוחמד עם משה, הזעזוע הכן של חסנה היווה את אחד הגורמים להחלטה שלי לא לתאר את פניהם.  במקרה זה ההתחשבות החלקית ברגשותיה (ורגשות צופים אחרים) היטיבה עם הציור ולא היתה חיצונית לו, מכיוון שתווי הפנים המונגוליים של הדמויות בכתב היד המקורי לא עניינו אותי, ולחילופין מרתק אותי נושא המתח הדתי סביב תאור פנים, הקיים גם בחלק מהמקורות היהודיים (ואליו התייחסתי בציור זה וזה). ההתחשבות היא חלקית מפני שבעיני מוסלמים רבים גם תאור כללי זה, ללא פנים, היא עבירה חמורה. האם עלי לרדת למחתרת?

פגישה?, 2007, שמן על בד, 116/180 ס"מ.

סיפרתי על שני מקרים אלה כדי להתלבט בקול על חופש היצירה, על המפגש המסובך בין אמנות לאוכלוסיות מסורתיות (גם ללא התיווך של אנשי אמנות, דת ופוליטיקה שלחלקם עניין ממשי בהלהטת הרוחות), ולהציע שאותו חופש יצירה יכול לכלול הצבת גבולות על-ידי האמן עצמו, מרצונו – ולא כחלק ממאבק עם כוחות מבחוץ או כתוצאה מפחד ושמרנות מוגזמים (למרות שאני במקרה גם די פחדנית ושמרנית, אבל זה לא קשור). וגם לשאול על איך ואיפה לשלב בתוך מילון המושגים של האמנות העכשווית, לצד חופש, בעיטה במוסכמות, ועוד הרבה מושגים ראויים היקרים לחברה פתוחה, גם את המילה אחריות.

נ.ב. כמה הערות:

1. בנושא האישה החסרה בעיתון – אולי יש תקווה לתיקון, אמנם חלקי ביותר: בגלל שיבושים רבים נוספים שנפלו בהוצאה הסופית של אותו מדור, מתוכנן אזכור מתוקן בגליון הבא. הפעם אנסה להתעקש שלפחות המילים יופיעו במלואן.
2. ממחלקת אבידות ומציאות: הרישום הציירת והחסיד המופיע למעלה נסע לתערוכה בדיסלדורף ב-2011 ולא חזר. כל היודע דבר על מקום הימצאו מתבקש ליצור קשר.
3. היה כייף לגלות שמאמר זה על סאגת שארלי הבדו פותח עם איור מכתב-יד דומה המתאר את המיעראג'. ושמחתי לקרוא את השיחה הזאת בנושא התערוכה כוחה של המילה במכללת ספיר (ובפרט על העבודה "היה ערב קיץ" של גיל יפמן), כי היא מאפשרת מחשבה קצת אחרת במקום לשכפל את התפקידים הכתובים מראש שבדרך כלל מושמעים במקרים כאלה. ניסיתי כאן לתרום את חלקי בכיוון זה.

Share on Twitter on Facebook on LinkedIn