טקסט תערוכת הציירת והחסיד, קרית טבעון
הציירת והחסיד
יפעת בן-נתן
שבט תשע"א, ינואר 2011
הציירת והחסיד, 2008, שמן על בד, 80/60 ס"מ
בסדרת העבודות החדשה "הציירת והחסיד" מנסה רות בן-דב לגעת בדמותו של היוצר כאמן ומנהיג רוחני, בכוחות היצירה הנובעים ממנו ומתממשים גם בתוך תנאים קיצוניים, במציאות השוללת את זכותו הקיומית של האדם. היא בוחנת את המחויבות של האדם ליצירתו ולתפקידו כצינור למסרים רוחניים אותם נבחר להעביר, גם במצב של סכנת מוות. היא מביטה בפליאה על התופעה דרך שתי דמויות שפעלו בתקופת השואה, מנסה להתקרב ולגעת בכוח היוצר מתוך מקומה, מול יצירתה שלה, ובו זמנית גם מתרחקת ומתבוננת על עצמה כאמנית.
בעבודותיה ניכר געגוע לגרעין הפנימי, תוך תהליך התרחקות והתקרבות למקור הכוח המחיה, שהוא נקי ומתעלה מעל כל רוע או קושי קיים, כח שהוא נעלם ונסתר, לעיתים צף על פני השטח לעיתים חבוי במעמקים ופועל ממקום שהוא למעלה מן המציאות.
סדרת העבודות מתארת מפגש וויזואלי דמיוני עם מלווה שאלק (הציירת), אמנית ילידת פראג, שציוריה נתגלו לאחר המלחמה בין שני קירות בבניין בגטו טריזנשטאט ועם קלונימוס קלמיש שפירא – האדמו"ר מפיאסצנה (החסיד), רב יליד פולין שכתביו נתגלו טמונים בתוך כד חלב בין הריסות גטו וורשה (הכתבים הוצאו לאור בישראל בספר ששמו "אש קודש"). שניהם לא שרדו את השואה, אך יצירותיהם נשארו חבויות ונחשפו לאחר המלחמה. מפגש זה מהווה חיבור אינטימי בין שני עולמות יהודיים רחוקים ומנוגדים – יהדות מסורתית-חסידית ויהדות אוניברסלית, פתוחה לתרבויות אחרות, ממקום של מפגש התרבויות אותו מוצאת האמנית בתוכה.
רות בן-דב מתבוננת על שניהם, על אהבת האדם המשתקפת בדיוקנאות הרשומים ברגישות של מלווה שאלק, של אנשים העתידים להימחק ועל הזעקה מלאת החמלה העולה מתוך כתביו של הרב שפירא. במקביל, היא בוחנת את המסע שעברו היצירות, על תהליך יציאתם מהכח אל הפועל בתוך התנאים הקשים, על הסתרתם והתקווה שיתגלו, על החיים שהמשיכו לפעום במסרים אותם הם נושאים, גם לאחר שיוצריהם נעלמו, ועל הגילוי המחודש, שחשף שוב את הכח הפנימי, הנצחי, של יוצריהם. "ההתמודדות עם שתי דמויות אלה, היתה הסדק שדרכו יכולתי לגעת, ביד רועדת, בטראומה הגדולה של המאה ה-20, או בלשונו של הרב שפירא, ב"שנות הזעם". הסדק הזה הוא האמנות, שיכולה למרבה הפלא להיווצר גם בתנאים של רעב ומצוקה ומלחמה על החיים. הקשר שלי לאותן שתי דמויות, לא התחיל כאמירה גדולה על השואה, אלא כפליאה אישית מול יוצרים, מנקודת המבט של מי שנאבקת ליצור רק מול העייפות והיסח הדעת של היום יום". מתוך נקודת מוצא זו מקיימת רות בן דב את הדיאלוג שלה עם מלווה שאלק ועם הרב שפירא, דיאלוג שיש בו פן אישי אך גם שאלות אוניברסליות. השיח הוא במהותו פילוסופי, אך איננו חסר גם פן רגשי עמוק, והוא מעלה בה שאלות רבות.
רות בן-דב מתבוננת על שניהם, על אהבת האדם המשתקפת בדיוקנאות הרשומים ברגישות של מלווה שאלק, של אנשים העתידים להימחק ועל הזעקה מלאת החמלה העולה מתוך כתביו של הרב שפירא. במקביל, היא בוחנת את המסע שעברו היצירות, על תהליך יציאתם מהכח אל הפועל בתוך התנאים הקשים, על הסתרתם והתקווה שיתגלו, על החיים שהמשיכו לפעום במסרים אותם הם נושאים, גם לאחר שיוצריהם נעלמו, ועל הגילוי המחודש, שחשף שוב את הכח הפנימי, הנצחי, של יוצריהם. "ההתמודדות עם שתי דמויות אלה, היתה הסדק שדרכו יכולתי לגעת, ביד רועדת, בטראומה הגדולה של המאה ה-20, או בלשונו של הרב שפירא, ב"שנות הזעם". הסדק הזה הוא האמנות, שיכולה למרבה הפלא להיווצר גם בתנאים של רעב ומצוקה ומלחמה על החיים. הקשר שלי לאותן שתי דמויות, לא התחיל כאמירה גדולה על השואה, אלא כפליאה אישית מול יוצרים, מנקודת המבט של מי שנאבקת ליצור רק מול העייפות והיסח הדעת של היום יום". מתוך נקודת מוצא זו מקיימת רות בן דב את הדיאלוג שלה עם מלווה שאלק ועם הרב שפירא, דיאלוג שיש בו פן אישי אך גם שאלות אוניברסליות. השיח הוא במהותו פילוסופי, אך איננו חסר גם פן רגשי עמוק, והוא מעלה בה שאלות רבות.
את הקשר ולעומתו את ההפרדה בין ה"אני" ל"הם" מבטאה רות בפורמט של דיפטיכון, האומר בו זמנית דבר והיפוכו – אנחנו חיים בשתי פלנטות שונות, אך באותה מידה גם בדיוק באותו עולם בו התרחשו הדברים. שאלה זו היא שאלה כללית העולה מתוך הסתכלות מעמיקה יותר על התנאים שקדמו להתרחשויות הנוראות במלחמת העולם השניה ובמקביל לתקופה העכשווית. מול דמותו של הרב שפירא שיחד עם הכאב הגדול והשבר, מבטא בכתביו את האמונה הבלתי מעורערת, היא מבטאה הקבלה בין המאמץ ליצור והקושי להאמין, בפרט מול מציאות קשה וחסרת פשר, ואת הקשר בין אמנות ואמונה, את שורשם ומקורם המשותף, הייחודי. לעתים היא מתבוננת על המילים והאותיות בכתב היד המקורי שדרכם ביטא את השקפתו הפילוסופית, כמו גם את תחושותיו ורגשותיו ודרכם הינחה את האחרים, מתוך מקומה כאמנית העוסקת שנים רבות בחיבור בין טקסט לתמונה. בכתב ידו הבלתי קריא היא מוצאת את הדחיפות העצומה והיא הופכת אותו לדימוי צורני ציורי.
בחינה חוזרת ונשנית של פעולת הטמנת היצירות ומקומות המסתור, מעלה את השאלה על הצורך של היוצר בחשיפה. האם הנחישות ליצור באה ממקור של "יצירה צרופה", מנותקת מהצורך שיהיה מי שיקבל, או שהיוצר רואה את יצירתו ככח משפיע, מודע לייעודו כצינור המעביר מסר לעולם ועל כן, בהכרח יעשה הכל על מנת שיצירותיו יזכו לראות אור. רות מדגישה שהמאמץ שנעשה להחביא את העבודות ולהצילן (במיוחד לאור ההערות שהוסיף הרב לגבי הדפסת הכתבים והוצאתם לאור) מעיד על כך שבמהותו, המאמץ ליצור נובע מתוך צורך עמוק בתקשורת, ברצון עז לגעת ולהשפיע, גם בתוך חוסר הוודאות הקיומית והקושי העצום בתנאי החיים ובחיבור לאני הפנימי.נקודת שיא בעבודותיה, המחברת רבות מן השאלות, ומבטאת עניין פנימי ועקרוני בעבודות, באה לידי ביטוי במושג "בתי גוואי", מושג בשפה הארמית הלקוח מהגמרא, ופרושו חדרים פנימיים. זהו מושג העוסק במקומות מסתור, בהסתרה וברבדים הפנימיים ומופיע בציורים רבים והוא טעון משְׁמַעויות שונות וסותרות; חלקן נוגעות בפחד ובחרדה וחלקן בפנימיות ובעצמה הפנימית . "בתי גוואי", מושג מופשט ביסודו, משְׁמַעותו המקום האינטימי אליו נכנס כביכול הקב"ה כדי לבכות על הסבל הגדול של עמו, מקום שאילולי היה נסגר בו, לא היה העולם מסוגל להכיל את עצמת רגשותיו והיה מתפרק מגודל הצער. רות מורידה את המקום השמימי-רוחני-מופשט אל מעבה האדמה ומציירת אותו ככד חלב חלוד, טמון בחושך, אותו כד בו הוסתרו כתביו של הרב שפירא. את הכניסה למקום הזה ואת התהליך של החיבור לצער האינסופי ובו זמנית לכח האינסופי, לשבירה ולהתחזקות, במציאות קיומית שלימה נושאת הפכים, מתאר הרב במילים המשלבות דיבור פילוסופי רוחני עם חשיפה אישית ורגשית:
"ויש שהאיש בעצמו תמה על עצמו, הלא נשבר אני, הלא כמעט תמיד אני במצב של בכיה וגם בוכה כפעם בפעם, ואיך יכול אני ללמוד תורה, ובמה אני מתחזק לחדש תורה וחסידות?… נבוך הוא אותו האיש על עצמו, אבל כנ"ל הוא יתברך, נמצא בבתי גוואי ובוכה ומי שדוחק ומתקרב אליו בתורה, אז בוכה הוא שם עם הקב"ה וגם לומד תורה עימו. וזה החילוק, הבכיות שבוכה עם הקב"ה יחד מחזקים אותו, בוכה ומתחזק נשבר ומתאמץ ללמוד ולעבוד… כשמתאמץ ומושיט את ראשו ונוגע בתורה ובעבודה, אז נכנס הוא אל הבתי גוואי, ששם הקב"ה, ושם בוכה ומיילל איתו כביכול יחד, אף מתחזק ולומד תורה ועובד עבודתו יתברך."
"ויש שהאיש בעצמו תמה על עצמו, הלא נשבר אני, הלא כמעט תמיד אני במצב של בכיה וגם בוכה כפעם בפעם, ואיך יכול אני ללמוד תורה, ובמה אני מתחזק לחדש תורה וחסידות?… נבוך הוא אותו האיש על עצמו, אבל כנ"ל הוא יתברך, נמצא בבתי גוואי ובוכה ומי שדוחק ומתקרב אליו בתורה, אז בוכה הוא שם עם הקב"ה וגם לומד תורה עימו. וזה החילוק, הבכיות שבוכה עם הקב"ה יחד מחזקים אותו, בוכה ומתחזק נשבר ומתאמץ ללמוד ולעבוד… כשמתאמץ ומושיט את ראשו ונוגע בתורה ובעבודה, אז נכנס הוא אל הבתי גוואי, ששם הקב"ה, ושם בוכה ומיילל איתו כביכול יחד, אף מתחזק ולומד תורה ועובד עבודתו יתברך."
בשביל רות בן-דב, זהו המקום בו שוכנים ההפכים – מחד, מקום המסתור אליו מתגעגעת הנפש, מקום הרגשות הנעלים וניצוץ האור המחובר לכוח העליון ומאידך, הוא גם המקום בו שוכנים הספק והשבר. שתי הדמויות אליהן היא מתייחסת בעבודותיה פעלו בתוך עולם חשוך, אך מתוך הנקודה הנסתרת המוארת בתוכם. המחוייבות לאור שבתוכם, אע"פ שלא עמדה להם ככח הישרדות פיזי, היתה המניע להמשך היצירה ולפעולות שנעשו על מנת שהמסר לא יאבד ואף יקום לתחיה וימשיך להחיות הלאה את מי שנפגש איתם.
בתי גואי, 2010, שמן על בד, 60/80 ס"מ
כתיבת תגובה