שטיחי תפילה\יפעת בן-נתן

בתערוכתה "שטיחי תפילה" מציגה רות קסטנבאום בן-דב שתי סדרות של ציורים המתייחסות לנקודת מוצא אחת, והיא מעלה בהן  שאלות נוקבות ומהותיות הנוגעות במצב הקיומי  באזורנו. יותר מאשר היא מתיימרת להציע פתרונות, מקצינה בן דב את השאלות ובודקת עד  איזה עומק ניתן לחדור על מנת לגעת במהות הבעיה.  האמירה של בן-דב איננה בעלת כיוון פוליטי מובהק, אלא מתייחסת יותר  אל החיבור הריגשי רוחני  לאדמה, והיא מנסה להבין את מהותו של הקשר הזה מתוך מציאות החיים.  העבודות מבטאות שאלות קולקטיביות על היכולת (או אי היכולת) של שני עמים לחיות בשלום על אדמת המריבה בא"י, תוך חדירה אל הממד המיסטי של הקשר לאדמה, וכמו גם שאלות אישיות על אמונה ותפילה.

הפרוכת המקורית מהמאה ה-17 (ייתכן וזהו העתק מאוחר), המוזיאון היהודי, ניו יורק

סדרת העבודות "שטיחי תפילה" נוצרה מתוך התבוננות בפרוכת עתיקה הנמצאת באוסף המוזיאון היהודי בני-יורק. הציורים מהווים וריאציה ציורית על הנושא. הפרוכת עשויה כשטיח, והיא מכילה אלמנטים השאולים משטיחי תפילה מוסלמיים. בנוסף מופיעה בתחתית הפרוכת  הקדשה של אב שכול לבתו המתה, אלמנט שהתגלה לבן-דב כרלוונטי ככל שהתקדמה הסדרה. בחפץ זה  מוצאת בן-דב ייצוג למפגש בין היהדות לאיסלם, והוא משמש אותה לפתוח פתח לדיון ולהתמודדות עם נושאים מטרידים – שתי דתות השואפות לייצג  את האמת ואת הזכות הבלעדית על האדמה. כתושבת הגליל, שבו מהוות שאלות אלה חלק מהמציאות היומיומית, היא מעלה את הנושא המרכזי על משמעותה של האדמה.

לאורך העבודה מופיעים כמוטיב מספר נושאים מנוגדים, הלקוחים מתוך הפרקטיקות של שתי הדתות. המוטיבים משולבים זה בזה, ובן-דב מקשה במתכוון על הזיהוי, היכן תחילתו של האחד וסיומו של האחר.  הטקסטים, הלקוחים מתוך תפילות וכתבי קודש יהודים, לעתים בתרגום לערבית, מעצימים את התחושה שהדברים שזורים זה בזה באופן  סבוך והדוק ואת החוויה שהקשר הוא מעבר לקונקרטי.

בדיקת הניגודים מתבטאת תחילה במצב הגופני של האדם המתפלל – השטיח משמש כבסיס לאדם הכורע בתפילה, לעומת הפרוכת, אשר האדם מתפלל בעמידה מולה. מצב זה מוביל אל הניגוד המהותי בין האדמה, כיישות קונקרטית, לבין התפילה הנובעת מתוך רצון להתעלות אל מעבר למציאות הקיימת, ניגוד שיש בו אפשרות להשלמה.   מתוך תנוחות פיזיות של כריעה לתפילה או אף נשיקת האדמה, ובמקביל או בניגוד לכך, הדיוקן העצמי של הציירת העומדת מול או אולי בתוך הפרוכת,  מרמזת בן-דב על כך שהקשר לאדמה הוא טרנסדנטלי ועל כך שהאדמה עצמה הינה בעלת איכויות נוספות. החיבור שהולך ונעשה אינטגרלי, מתוך רגש של קירבה ואהבה, הופך לבסוף לקבר, שבו גוף האדם מתמזג עם האדמה. מאידך גיסא, קיימת גם אמירה מחאתית על הקורבנות הרבים אותם תובעת האדמה במצב הנוכחי.

שטיחי תפילה 2,3,5,6, שמן על בד, 80/125 ס"מ, 2003-4

זכר 1, 2005, שמן על בד, 70/140 ס"מ

סדרת העבודות השניה "זכר" מתבססת על שני דימויים מרכזיים (דימוי ו"אי דימוי") המכוונים לאותו מקום. הדימוי הראשון הוא ריבוע אפור, מופשט-לא מופשט.הריבוע מייצג את פיסת הקיר החשופה מטיח, הקיימת בתוך בתים יהודיים רבים כ"זכר לחורבן". זהו דימוי-לא דימוי, מרוקן מתוכן ממשי או מצבעוניות כלשהי, והוא המסמל למעשה מציאות של ריק או של חלל המצפה להתמלא. בתודעה הקולקטיבית מסמל הריבוע האפור תקווה של בניה מחדש מתוך החורבן.עומת הריבוע האפור, מעמידה בן-דב ציור בעל ממדים זהים,  של אריח של כיפת הסלע, המעטר מבחוץ בתים מוסלמיים רבים.

בציור נוסף בסדרה התרחב הריבוע האפור לכסות את כל שטח הציור. במרכזו ציירה בן-דב העתק של תחריט עתיק המתאר את בית במקדש כפי שדמיינו אותו יהודים בגלות בדמות כיפת הסלע.

בסדרה זו שנוצרה בעקבות ביקור בשני בתים בגליל, הנושאים על קירותיהם את שני הדימויים הראשונים, חוזרת בן-דב ומעלה שאלות על זהות  ועל קשר. האם יש קשר מחוייב המציאות בין החורבן שלי לבין הבניה של הזולת ולהיפך? האם זהותו של עם אחד חייבת להתקיים משלילתו של האחר?

רות בן-דב מוצאת בריבוע האפור משמעות נוספת שמובילה אותה ליצירת דימויים חדשים שצומחים מתוכו. כשהיא מתרחבת אל מעבר לנושאים קיומיים קונקרטיים אלה, היא מצביעה על הריבוע כחלק חסר, כאיפיון בסיסי של הקיום וההבנה שאין שלמות; שהחיים במהותם הם חסר ושהכח המניע הוא הרצון להתמלא.