אהבה בת 99
11.7.2014
ביום שישי האחרון הגעתי לירושלים לשבת הקבועה שלי עם אבא בן ה-87, הסובל מדמנציה. צחוק הגורל הפרטי שלי הוא שבשנים שבהן התחלתי להבין שזה לא מחויב המציאות שאמות בגיל צעיר יחסית כמו אמי, אבי התחיל את ההתדרדרות הגופנית והמחשבתית שלו, ואריכות ימים איבדה משהו מזוהרה.
עוד אירוניה שמתחדדת בגיל שלי (עוד מעט 53) מקורה בתובנה שהתרבות העכשווית תובעת מאתנו להתפתח ללא הפסקה מבחינה מקצועית, רוחנית ואינטלקטואלית, ובו בזמן אנו מצווים (ובמיוחד מצוות) להשקיע מאמצים אדירים כדי לא להשתנות במראה החיצוני. החלק הראשון של המשוואה לפעמים מפחידה אותי בהקשר של הציור – האם אצליח להמשיך לצמוח ביצירה שלי לאורך שנים, לשוב ולמצוא את הנושא הבא שיעורר את התשוקה לציור? הייתי מציעה למרוד בתביעה הזו, ולאמץ את אמנות מצרים כמודל חתרני לתרבות שלא ממציאה את עצמה מחדש בקצב עולה, אך נראה לי שהמקרה שלי אבוד, והרצון לחתור לשינוי וללמידה חדשים הופנם והפך לטבע שני (וזה על אף ההיצמדות שלי למדיום המסורתי).
עם מחשבות אלה בראשי, מה הפלא שנסעתי לאזור התעשיה תלפיות בעקבות הודעת הדוא"ל מחנה גולדברג ובה כתוב הזמנה לתערוכה של הציירת הירושלמית טובה ברלינסקי בת ה-99. בואו וקבלו השראה. כשהגעתי לכתובת הרשומה בהזמנה פניתי למה שנראה לי כמו סטודיו לציור. מיד קיבל אותי בחיוך סידון רוטנברג (יליד 1937) ששוכר סטודיו באותה קומה עם חנה. הכרנו לפני יותר מעשרים שנה כשעסקתי בהדפס בסדנת ההדפס ירושלים בה הוא עובד כמומחה לתחריט. על אף שלא התראינו מאז הוא אפילו זכר את הנושא שעסקתי בו בתחריט בסדנא, נופים הנראים מתוך מכונית (נושא שבמקרה גם כיכב בפוסט הקודם).
סידון רוטנברג בסטודיו שלו
שמחתי שטעיתי בדרך, כי היה נעים ומרגש לפגוש את היצירה של סידון, וגם לשבת ולשתות אתו תה. הרושם החזק שנותר בי מהביקור הקצר הוא עושר וחדוות יצירה גדולים מאד, שמוּנעים ללא תלות בהכרה חיצונית. מגוון העבודות שראיתי נע מתחריט
לקולאג',
לציור בעקבות ארכיאולוגיה ארצישראלית,
לעבודות הנוכחיות שלו, צבע וקו על נייר שבהן חבויים דימויים שונים היוצרים אווירה חלומית.
לדברי סידון, המניע לסדרה זו הוא הרצון ליצור ציור שבמקביל למוסיקה נקלט לאורך זמן ולא במספר שניות.
בשלב מסוים הגיע הפסל ישראל הדני (יליד 1941) שעובד בסטודיו השכן. עוד ביקור לא צפוי מילא אותי השתאות. ישראל, שהעדיף לא להצטלם, שיתף אותנו בפסל בהתהוות, המשלב צורת קונוס גדולה המורכבת משכבות שכבות של עץ סנדוויץ', ובתוכה משחק עדין של חוטי מתכת ומשקולות. נוצר דו-שיח בין מבנים כבדים לקלים.
על קיר אחד ישנו מדף מלא בפסלים שהוא הגדיר לא כמתווים לפסלים גדולים יותר, אלא כאמירות בפני עצמן שאף יש קשר מערכתי ביניהן. ובאותה רוח היה מרשים לראות על קירות אחרים סקיצות רבות לעבודות חוץ, כאשר אין הבחנה בין אלה הממומשות לאלה שנשארו בשלב הרישום והרעיון. האחרונה שבהן, אגב, היא הצעה לכניסה חדשה להר הרצל (בשיתוף עם אדריכל פטר קינן), וחבל שהיא לא התקבלה כי היינו זוכים להתהלך בין גנים תלויים בדרכנו לקברים.
אחרי העיכובים המבורכים הללו הגעתי לתערוכה של טובה ברלינסקי, תערוכת מחווה ומכירה צנועה שארכה שלושה ימים, כאמור בתוך הסטודיו של חנה גולדברג שאמנם לא נכחה כשאני ביקרתי, אבל ראוי לציין את מעשה האירוח שלה כדוגמה ליוזמת תמיכה ונתינה הדדית הצומחת מתוך קהילת האמנים.
זכיתי, וטובה ברלינסקי (ילידת 1915) הגיעה וישבה בתערוכה לשיחה לא פורמאלית עם מעגל מבקרים. היא שמחה להצטלם, אך הזהירה אותי שבצילום "אני נראית בת 200" (תשפטו בעצמכם את נכונות הקביעה הזו).
טובה ציינה בפנינו ציור שנעשה לפני כשבועיים,
עוד עבודות מהשנה האחרונה,
ולעומתם, ציורים אקספרסיביים מלפני כעשרים שנה ש"אז היו לי רגליים."
העבודות החדשות לפי דבריה שונות מזאת בשקט שהן מקרינות. אני רואה בעבודות החדשות פשטות שאמנם מאפיינת גם עבודות קודמות אחרות של טובה ברלינסקי, אך בשלב הזה בחייה אולי מהוות מעין חיבור מאוחר לצלילות ראשונית. אסתכן בסמליות יתר ואומר שחיבור זה מצטרף לנסיון להאריך את הזמן בציוריו של סידון ולגנים התלויים בבית קברות אצל ישראל, כאמירות שיוצרות הדהוד מיוחד כאשר הן באות משלושה אמנים ותיקים ופוריים.
תודה לסידון, ישראל, טובה, וחנה. לא הזכרתי את העובדה שהיום הזה היה בסיום שבוע נוראי לעיר ולמדינה, שהשאירה רבים עם תחושת חוסר אונים מול הרוע והאלימות. האנשים והיצירות שפגשתי ביד החרוצים 19 יצרו אי של שקט וטוב.
עייפה ומאושרת נסעתי לבלות את השבת עם אבי.
One Response to “אהבה בת 99”
רותי יקרה,
הציורים, המילים והצילומים שלך נכנסים ללב, משרים שם נועם ותובנות,
ואהבת האדם והחיים.
כתמיד.
תודה,
באהבה,
שבת שלום,
לי
Comments are closed.