רות קסטנבאום בן-דב

17.9.2014

פוסט פוסט-מלחמה

מאז הפוסט האחרון התרחשה מלחמה, וכמו רבים מכם ודאי, גם אני התקשיתי להמשיך בשגרה, כולל שגרת היצירה והכתיבה. למרות או אולי דווקא משום שלא נפגעתי ישירות מהלחימה, חשוב לי להתייחס לאותה תקופה לפני שאעבור הלאה לכתוב על נושאים אחרים שהיו בתכנון.

ובכן, מהמקום הבטוח אך החרד שבו הייתי בקיץ 2014 האמנות ליוותה אותי לאורך השבועות הקשים, גם בהתבוננות וגם ביצירה, והיוותה, שלא כצפוי עבורי, מקור נחמה וכוח. התבוננות ביצירות שונות שנגעו בחוויית המלחמה העניקו לי שפת דימויים שאיפשרה המשך יצירה.

התבוננות: מציור עולמי לציור ישראלי

פבלו פיקאסו, גרניקה, 1937, שמן על בד, 3.5/7.8 מ'

כשמחפשים יצירת אמנות העוסקת במלחמה מגיעים מהר מאד לציור גרניקה של פבלו פיקאסו. עשייתו נבעה מהתנגדות האמן להפצצה מכוונת על אזרחים בעיר הבסקית הנושאת את שם הציור, אך מהר מאד גרניקה הפכה ליצירה איקונית של זעקה כנגד המלחמה והאלימות בכלל ובכל מקום. אני רואה בו בין היתר התמודדות עם הסתירה כביכול שבין תאור הזוועה הגולמית והפרועה שבמלחמה, לבין מעשה הציור שבאופן כמעט בלתי נמנע מכניס סדר וגבולות אל תוך אותה הזוועה. "סתירה כביכול" מכיוון שייתכן ושניות זו עומדת בבסיס המלחמה עצמה, ולא רק בשורש ביטוייה האמנותיים: על פניה המלחמה נראית כמו התפרצות שיא של היצריות האלימה של האדם (בקנה-מידה המוני), אך בו בזמן היא מגלמת תכנון מחושב ומובנה. כמו התקף זעם של ילד שנראה חסר שליטה, אך נעצר באופן חד עם הצעת הרגעה מפתה – הפסקת אש.

גוסטב דורה, מות שמשון, 1866, הדפס

עוד יצירה שמשכה את עיניי בקיץ 2014 היתה מות שמשון של גוסטב דורה, המתארת סיפור המתרחש בעזה, ובפרט את הרגע שבו שמשון אומר "תמות נפשי עם פלשתים" ומפיל את המבנה הענק על עצמו ועל המוני הפלשתים. פסוק זה הדהד אצלי עם התחושה שמשהו מכל ההרג וההרס שביצענו גם אנחנו בעזה, גם אם הם היו ביסודם חלק ממאבק צודק (ואני מאמינה שזה נכון), חייב להותיר רושם כלשהו בנפשנו.

מההתבוננות על שתי יצירות אלה מהר מאד מצאתי את עצמי נמשכת לאמנות ישראלית, ובפרט זו השייכת לתקופת הקמת המדינה ושנותיה הראשונות. ייתכן ומשיכה זו נבעה מרצון לבחון יצירה המבטאת הזדהות עם הכלל ושכנוע בצדקת הדרך.

נתן רפפורט, נגבה, תוכננה ב-1949 והוקמה ב-1953, ברונזה, קיבוץ נגבה

הפסל נגבה, המוצב בקיבוץ השוכן לא רחוק מאזור הלחימה בדרום, הוא דוגמה מובהקת ואולי קיצונית לרוח זו. כאנדרטה לנופלים בהגנה על הקיבוץ במלחמת הקוממיות, הוא מתאר עובד אדמה ואחות רחמניה העומדים לשני צידי הלוחם; שלושתם גדולי מימדים והרואיים, אולי על-אנושיים. כשאני חושבת כמה זרה יצירה זו לאמנות תקופתנו, הדבר שבולט לי יותר מכל הוא היעדר גמור של הספק. (במחשבה שנייה, עמדה של העדר ספק יכולה להתקבל באמנות העכשווית,  בתנאי שהיא משולבת עם מסר ביקורתי וחתרני.) נשאלת השאלה, האם גישה נחרצת ואולי חסרת מורכבות נחוצה בתקופה של מאבק קיומי? מצב מלחמתי הוא מצב של או אני או אתה, או יותר נכון אנחנו או אתם– ורוב בני אדם בוחרים ב- אני\אנחנו,  גם אם יש להם ביקורת על המהלכים שקדמו לאותו מצב. אך צמצום המחשבה ורגש החמלה הכרוך במצב זה ונחוץ לנצחון הוא חלק מאותה פגיעה בנפש שהיחיד והציבור חווים בעת מלחמה.

אם יש לאמנים ביצירתם תפקיד מיוחד בזמנים כאלה, הם עומדים בפני שאלות רבות: האם להצטרף לכלל ולעודדו, או להזכיר את האופציה של אני-אתה, גם אם היא כרגע רק חלום רחוק? בנוסף לאבל על החללים, האם גם לבכות את הטרגדיה של אותו צמצום מחשבה ורגש, או להכיר בה כמציאות ואפילו אמת אנושית בסיסית, המובילות למעשי גבורה והקרבה יוצאי דופן (מנגבה ועד עזה 2014)? ואולי כל אותן תגובות מנוגדות לכאורה יכולות לדור יחד כשמדובר ביצירת אמנות, ועלינו להתקדם אל מעבר לדיכוטומיה של אמנות מגויסת מול אמנות מחאה.

חזרה לפסל: סיפור המעורבות של היוצר נתן רפפורט בקהילת נגבה מכניס מימד אנושי ובין-אישי רך יותר אל המונומנטאליות והסטריאוטיפיות של הדמויות.  הוא לימד את חברי הקיבוץ על תולדות האמנות ולאחר מכן ביקש מהם להכריע בהצבעה בין שתי הצעות לאנדרטה (אפשר לקרוא עוד על זה כאן). ובמחשבה שלישית על היצירה, אולי היא מבטאת את החוויה האותנטית של היוצר אל מול אותם חברים, לאור מה שחוו ועשו באותה התקופה.

יחד עם אנדרטת גבורה כמו נגבה, נוצרו לאחר מלחמת תש"ח גם עבודות רבות ששיקפו את האובדן והשכול הפרטי כתוצאה מהמלחמה (כפי שהטיבו לתאר גליה בר-אור וגדעון עפרת בספר העשור הראשון: הגמוניה וריבוי).

מנחם שמי, דיוקן ג'ימי המת (בלילה שלאחר נפילתו), 1948 שמן על בד, 30.5.54.5 ס"מ, אוסף המשכן לאמנות עין-חרוד, מתוך הספר העשור הראשון, עמ' 145

חיים ברגל, פני אמי בימי זיכרון, 1950-55, שמן על בד, 55/45 ס"מ, מתוך הספר העשור הראשון, עמ' 163

הערה: כשראיתי ציור זה מיד קישרתי אותו לאם שכולה ביום הזכרון לחללי צה"ל (ולכן הוא מובא כאן), אך לאחר מכן קראתי שאמו של חיים ברגל נרצחה ע"י הנאצים בפולין, כך שזהו ציור זיכרון כפול: זיכרון לאחר שנים של אמו זוכרת, אולי בימי זיכרון של קרובי משפחה. אם יש למישהו מידע נוסף על היצירה אשמח לשמוע.

מהתבוננות ליצירה: יומן מלחמה

בתקופת המלחמה, במקום להמשיך כרגיל עם סדרת הציורים הנוכחית שלי, שעור בתולדות האמנות, המחברת בין דימויים דיגיטליים מתולדות אמנות ודימויים מהמציאות, התחלתי יומן ויזואלי שבו יצרתי עבודה על נייר אחת ליום (כמעט). המתכונת קצרת המועד והבלתי מחייבת, מחומרים פשוטים וזולים, אפשרה לי לעבוד באופן פחות מחושב, לשלב כתיבה ורישום חופשי יחד עם ציטוטים מהתפילה והמקרא, ואולי לגעת באותה שניות של יצר ותכנון שהזכרתי לעיל כמאפיינת אמנות מלחמה. יצירות האמנות שהתבוננתי בהן במהלך הקיץ הפכו חומרי בסיס לרבים מדפי היומן. וכך נפגשת הגרניקה עם נגבה, עמודי שמשון הופכים למנהרות, ואני נפגשת עם דימויי האובדן. העבודה על היומן אפשרה לי לגעת בכל המטענים והזהויות שאיתם הגעתי למלחמה: יהודיה ישראלית וציונית שגדלה על ערכי שוויון ומניעת אלימות, ואמא לחייל (ובקרוב לחייילים). אני לא יכולה ליצור הרמוניה בין כל הזהויות האלה, אך לא מוותרת על אף אחת מהן.

 יומן מלחמה, קיץ 2014, טכניקה מעורבת על נייר, 23/30.5 ס"מ

ציור לסיום

לצד העבודה על יומן מלחמה, חזרתי לסדרה שעור בתולדות האמנות ובהשראת היומן בחרתי לעסוק בקטע מציור קיר של אברהם אופק בדואר המרכזי בירושלים, יצירה המתארת עליה לארץ ובנייה מתוך הזדהות עם החברה הישראלית וסיפוריה המכוננים,

ציור הקיר של אברהם אופק כפי שהוא נראה היום בסניף הדואר המרכזי, ירושלים*

אך עם רוח עדינה וצנועה יותר מנגבה (על אף גודלו), כזו המותירה רווח לסימני שאלה.

פרט מהציור

בדומה למעורבות החברתית-אמנותית בסיפור על נתן רפפורט וחברי קיבוץ נגבה, כאן נגעה לליבי העובדה שאברהם אופק עבד על הקיר תמורת שכר שעתי של עובד דואר, על-פי בקשתו (כפי שמתואר בקטלוג התערוכה אברהם אופק: מקיר לקיר, עמ' 65).

הקטע שהתמקדתי בו מראה קטיף תפוזים.

רות בן-דב, מדי בני עם אברהם אופק, 2014, שמן על בד, 80/55 ס"מ

סימן הרענן (refresh) המופיע בצד שמאל עליון של הציור, מלבד היותו רמז שזהו דימוי ממוחשב ומוקרן, אולי מציע גם כמיהה לציור ישראלי חדש המאפשר ביטויי אהבה ושייכות לצד זעקה וביקורת.

אסיים במילים של אברהם אופק, יחד עם השאלה אם העמדה שהן מבטאות אפשרית:  צייר אינו יצור בודד. הוא חלק מקומפוזיציה גדולה והחברה זקוקה למה שהוא עושה. 

* מומלץ לבקר בסניף הדואר ברחוב יפו ולראות את הציור, ומשם ללכת לסדנת ההדפס ירושלים שבה מוצגת תערוכת הדפסים של האמן, קר וחם אליהו.

Share on Twitter on Facebook on LinkedIn