בגוף הטקסט
מילה ודימוי
עבודות אלה מ-1998 עד 1999 בודקות את הקשר והמתח שבין המילה לדימוי, בין הטקסט לתמונה. חלק גדול מהטקסטים הם מקורות עבריים עתיקים המתייחסים לייצוג המותר והאסור. עוד על הסדרה בקטלוג שליווה את תערוכת היחיד במוזיאון ינקו-דאדא בעין-הוד ב-1999.
אתם מוזמנים לצפות בעבודות ללא הסברים, וללא מילים מעבר לאלה המופיעות בעבודות עצמן, במצגת זו, ולאחר-מכן לגלול למטה כדי ללמוד עוד על כל יצירה.
לקרוא עצים
חדלו לכם מן האדם, 1998, שמן על בד וטקסט על עץ (ישעיהו ב', 25-5), 19/30 ס"מ, אוסף פרטי, ניו יורק
לקרוא עצים, 1998, שמן על בד וטקסט על עץ (פרקי אבות ג', ט'), 19/30 ס"מ, אוסף פרטי, ניו יורק
בשני היצירות למעלה התחלתי להתנסות בהצמדה של טקסט מודפס על לוח אל ציור על בד, ובדקתי האם שתי שפות אלה יכולות להפוך ליצירה חזותית אחת ועדיין לשמור על המתח ביניהן. בעבודה חדלו לכם מן האדם הטקסט מישעיהו משייך אל "עיני גבהות האדם" את הסגידה לחומר, לזהב,"לאשר עשו אצבעותיו". לצדו ציור של עלה עדין וקטן על רקע הזהב הנתעב. בעבודה לקרוא עצים הטקסט מפרקי אבות מביע שלילה קיצונית של ההנאה הויזואלית. העלה המת שלצדו מזכיר את גזר דין המוות למסתכל באילנות, אך הוא גם מרמז על ענין האמנות לא רק בנאה ובמלבלב. הדפסת טקסט זה בזהב הופכת אותו על פניו.
זולתי קול, 1998, שמן על בד וטקסט על עץ (דברים ד', 12-18), 19/90 ס"מ, אוסף פרטי, ירושלים
העבודה זולתי קול עוסקת במתח שבין חוש השמיעה לחוש הראיה. הטקסט מספר דברים נוגע בשורשי הדחף האיקונוקלאסטי: "וידבר ה' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול … " הדימוי הציורי נפגש עם הלוח הריק, הטקסט נפגש עם הבד הלבן, ושניהם נפגשים במרכז רק כאשר הם נעלמים\נולדים.
לקרוא פנים
אמונה עיוורת או צריך לראות כדי להאמין, 1999, שמן על בד וטקסט על עץ (שמות ל"ג, 17-23), 40/45 ס"מ, אוסף פרטי, ארה"ב
במקור מספר שמות משה מבקש לראות את האל, ונאמר לו "כי לא יראני האדם וחי", אך מובטח לו "..וראית את אחרי ופני לא יראו". העבודה משחקת עם הרעיון של ראיה "מאחור", כאשר הטקסט מופיע משמאל למעלה בכתב ראי מעומעם, כמו צדו השני של דף, ובד הציור ההפוך מרמז על דימוי אסור. בחצי התחתון של העבודה מצוירים שלושה מצבי ראיה: עצימת עיניים, ראייה פקוחה, ועיניים עיוורות או מתות.
לקרוא פנים, 1998, שמן על בד וטקסט על עץ (מסכת עבודה זרה דף מ"ב :), 19/30 ס"מ, אוסף פרטי, ירושלים
ציור פניי מעומת עם דף תלמוד הכוללת פיסקה מודגשת עם איסור ייצוג של פני האדם: "..וכל הפרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם". העיניים מביטות בטקסט. דיאלוג וקשר ויזואלי חזק מתקיימים ביניהם, כמו גם בין המבנה והמרקם של הדף לבין מרקם הצבע והבד. אלה מערערים את יחס השלילה המוחלט העולה ממילות הטקסט.
פנים אסורות, 1999, שמן על בד וטקסט על עץ (תלמוד בבלי ושולחן ערוך), 19/60 ס"מ, אוסף פרטי, סביון
ביצירה זו מופיעים טקסטים ימי-ביניימיים העוסקים, בהמשך לציור לקרוא פנים, במתח סביב ייצוג הפנים. הפסקאות המודגשות הן "ואפילו חשד [לעבודה זרה] אין בציורים שהם מיני צבעים בעלמא ואין בהם ממשות כלל"; ולעומתו "[מי שהתיר ציור של] ראש ללא גוף כוונתו לראש שלם אטום בלי צורת פנים ניכרת." הדימויים המצוירים מתיחסים ומתעמתים עם אמירות אלה: ציור הפנים הברור עוסק בממשות ובחוסר ממשות שביצירה הציורית, והפנים המחוקות מצייתות למגבלות המחמירות, אך במקום להפוך לדימוי מוחלש, או מאולף, הן יוצרות דיוקן מאיים ומטריד.
הגדה ומוות
אילו\ולא, 1999, שמן על בד, על-סמך הגדת ראשי הציפורים מהמאה ה- 13, 50/79 ס"מ, אוסף פרטי, ירושלים
בהגדה שהיוותה בסיס לציור זה ראשי היהודים הוחלפו בראשי ציפורים, לפי דעות חוקרים רבים על מנת לציית לאיסור ציור הפרצוף. נוצרה אשליה של ספר פתוח, כאשר בצדו הימני מצויר העתק של קטע מההגדה עם השיר "דיינו", שבו מאוירת הקרבת קרבן הפסח ולצדו מתן התורה בהר סיני. בצד שמאל של הציור הדימוי עובר שינוי: המועלים באש הם היהודים, וקורבן השה הופך לכלב התוקף אותם. ידי דמויות היהודים מופנות כלפי מעלה, כמו מימין, אך הקשר התמים והפשוט שהיה נותק. מה שנשאר הן מילות השיר "ולא ולא ולא". האדם היחיד בציור זה שזוכה לפני אנוש הוא התוקפן האכזרי.
שלא לעשות, 1999, שמן על בד וטקסט על לוח עץ (ספר החינוך ל"ט), 19/25 ס"מ
הטקסט אוסר על עשיית צורת אדם "משום דבר, הן מעץ ואבן וזולתם", ודן במשמעות בריאת האדם בצלם האל. לידו ציור של סבון שבו מהדהד אחד הזכרונות הקשים של המאה שלנו (בין אם הסטורי-עובדתי ובין אם לא), של הפיכת בני אדם לסבון על-ידי בני אדם אחרים.
רות קסטנבאום בן-דב, יש יותר מדרך אחת להלחם במוות (שלש גרסאות), 1999, טכניקה מעורבת (עם טקסט ממדרש קהלת רבה ט':י' ופליניוס, דברי ימי הטבע, 35: 36), כל חלק 19/60 ס"מ, אוסף פרטי, קליפורניה
מתרחש כאן מפגש של טקסטים משתי תרבויות, ומפגש בין אובייקטים לבין החיקוי שלהם בציור. הסיפור מימין מרמז על המנהג הנפוץ של כיסוי תמונות ומראות בבית האבלים היהודי. הוא מופיע מול סיפור על תחרות בין ציירי יוון על יכולתם לחקות את המציאות, שגם בו יש כיסוי (מצויר) של תמונה. הסיפור היווני עוסק במוות רק באופן עקיף, בכך שהרצון לחקות את המציאות הוא אולי נסיון (נואש?) לשמר רגעי חיים מפניו. בחלק הראשון (העליון) מופיע כיסוי בד שחור ליד ציור של וילון שחור. בחלק השני יש צילום מכוסה בד של אמי ז"ל ליד ציור של דמותה המכוסה. בחלק השלישי מופיע בד ציור ריק ולידו ציור של תכריך בד המכסה את פני המת לפני קבורתו. הטקסט, כמו הדימויים, מתקרב את הצופה משלב לשלב. הוא גדל, ושפתו עובר תרגום מארמית ולטינית, שבהן מופיעים הסיפורים במקור, אל עברית ואנגלית, ולבסוף שני הסיפורים מופיעים בעברית בלבד.
הגדה ואור
אור 1, 1999, שמן על בד, 24/31 ס"מ, אוסף פרטי, ירושלים
אור 2, 1999, שמן על בד, 24/31 ס"מ; אוסף פרטי, ירושלים
בשני ציורים אלה, קטעי כתבי יד עתיקים עם המילה אור צפים מעל מראות טבע דומם מהסטודיו. האות העברית בליווי עיטור סמלי או קישוטי נפגשת עם מסורת הציור המערבי האשלייתי.
הגוף בטקסט
בדים, 1999, שמן על בד (עם טקסט ממסכת יומא דף נ"ד), 53/162 ס"מ, אוסף פרטי, קליפורניה
בדים, פרט
בד גולמי שעליו מודפס הטקסט התלמודי הולך ומתכסה צבע לבן לקראת עבודת הציור, ותוך כך הטקסט הולך ונעלם. בבד השמאלי מתגלה במעומעם גוף אשה. על בטנה מופיעות שוב מילות הטקסט, הפעם בצבע העור והבד. הטקסט מספר על בדי העץ (או מקלות העץ) שנשאו את הארון בבית המקדש שעליו הוצבו פסלי הכרובים: "[בדי הארון] דוחקין ובולטין…בפרוכת ונראין שני דדי אשה..בשעה שהיו ישראל עולין לרגל היו מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה ואומרין להם 'ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה'". גוף האשה המצויר נלחץ מעבר לטקסט, שנכתב על ידי גברים; נלחץ מבעד לפרוכת, כפי שמדמיין הטקסט; ונלחץ מבעד לבד הציור. לצד לחץ זה הציור פותח פתח לאפשרות של פיוס וחיבור בין המילים למראות, ובין הרוחני לגופני.