בין החוק לאקסטזה
אלברט סויסה
כל העיר, 3 ביולי 1998
כדאי לכם מאד להכניס את הארטספייס הנהדר של המשוררת לינדה זיסקויט, העומד בתוך אי של צמחיה ושקט, כמאה מטר מההמולה הבורגנית הנהנתנית של עמק-רפאים, לרשימת ביקורי-הבית האמנותיים שלכם. לא רק משום שזוהי עוד אחת מהפנינות הירושלמיות, שלכל אחת ייחוד וסגנון משלה, המשלבות מגורים, עבודה, אמהות ורוחניות, אלא גם בגלל משהו המשותף לסוג יצירות האמנות המוצגות כאן, שמקורו, כך נראה, באוצרת עצמה. כדאי לכם לדחוק בה, לבקש לראות עודו ועוד ולשמוע.
הציירת רות קסטנבאום בן-דב היא המציגה כאן עכשיו את ציורי השמן על בד החדשים שלה, שהם כה בהירים ועדינים עד שהם מכריחים אותך לעשות מחווה של יראת כבוד. כבר בעבודותיה הקודמות, באוטופורטרטים המרגשים שלה, מורגשת התנועה הבלתי פוסקת, האישית מאוד, בין הנראות הפיגורטיבית להיעלמות המופשטת, בין הגילוי של הצורה והחומר להסתר ולעמימות של הרוח והמשמעות.
זולתי קול, 1998, שמן על בד וטקסט על עץ (דברים ד', 12-18), 90/19 ס"מ, אוסף פרטי, ירושלים
בעבודות הנוכחיות מוטיב הניגודים הזה הופך להיות אמצעי להתבוננות הנשיות פנימית, רוחנית ותרבותית של האמנית. בסדרה רצופה של ריבועי בדים קטנים מציגה בן-דב טקסט מקראי מ"דברים" ד', המזהיר מפני עשיית פסל ותמונה. הקליגרפיה המקראית הרהוטה מגיחה בבהירות עזה אחרי בד לבן ריק ומחוספס, ובבד שלידו פרח נובל ומעומעם עד טשטוש מובהק, וכן הלאה בבד שאחריו, הטקסט טובע בלובן הבד כמעט עד מחיקה והפחד כמו מגיח והפרח כמו מגיח ביתר עוז, חושני שבעתיים בנוכחותו הנבולה, כשלצדו בד לבן חלק וחתום. זהו פסוק ציורי טקסטואלי הנקרא ישר והפוך. הטקסט, הדיבר והשמע היהודיים המחמירים מתעמתים כאן עם העין הנוצרית הרואה והמראה ועם בשורת האל הנגלה בשר ודם ממש, ובעקיפין בין הפילוסופי-דתי לאסתטי-חושי, בין החוק המטהר לאקסטזה המושיעה. מדי פעם, ברגעי חסד מנחמים, וברמיזה בלבד, מתאפשרת פגישה בין שני העולמות המתאחים בציור המופשט, אך תכף לכך הם נפרדים, זה אל הקול וזה אל התמונה.
לקרוא עצים, 1998, שמן על בד וטקסט על עץ (פרקי אבות ג', ט'), 30 X 19 ס"מ, אוסף פרטי, ניו יורק
טבילה 1, 1997, שמן על בד, 90/130 ס"מ, אוסף פרטי, סן פרנסיסקו
אך יש כאן גם תהייה בדרך של אירוניה מתייסרת, הצעה לחומרה היהודית להתבונן באילן הנאה והאסור כשהוא כמוש ומתבלה, בגוף האדם כשהוא בקצוותיו, בטיפה הסרוחה המתהווה או בבשר המתכלה. הציור הזה נקרע בין ראיית הקולות לשמיעת המראות, בין הודאה להכחשה, בין חוסר למלאות לריקנות מאיימת, במתח והחרדה שעולים בין התבנית הקבועה – לידה, לכאוס המתפורר – מוות. זרמים-זרמים באות המחשבות, כאמור, כמו בפני אשה כבודה בשעה שהיא טובלת במקווה ואינך יכול לדעת בביטחה אם היא מיטהרת או טובעת, אם היא במאבק איתנים או, אם לשפוט על-פי הידיים, המתפוגגות אט-אט במים הכחולים כמו בברכת כהנים, היא משלימה עם עולם שכולו טוהר ותום. אך הדבר המרגש ביותר בציור הזה הוא שאין הוא שואב את כל כוחו מן המשמעויות והסמלים השזורים בו בלבד או מן הקונספציה, אלא דווקא מהציור עצמו, מתעצומות הרגש המושקע בחיכוכים ובעימותים שבו.
טבילה 2, 1997, שמן על בד, 44/45 ס"מ, אוסף פרטי, ירושלים