דחייה

7.12.2014

פוסט לכבוד דחייה שלישית ברצף.

התגובה הטובה והבוגרת לדחייה.

לצערנו החליטו השופטים שלא להעניק לך השנה את הפרס.
אנו מודים על השתתפותך ומאחלים לך המשך עבודה פורייה.

אני רוצה לכתוב על התמודדות עם דחייה מעולם האמנות לא כדי להתבכיין, אלא כדי להצביע על הקשר של נושא זה אל סתירה מובנית בחיי כל אמן פעיל, כזה שלא רק יוצר אלא גם מציג, או, בקיצור, שואף להיות חלק מהשיחה (שלא לומר שיח) על אמנות במקום שבו הוא חי. מהי הסתירה? אותם כוחות ואיכויות שהופכות אדם לאמן הם אלה שעומדים לו לרועץ בהתמודדותו עם עולם האמנות.

אנסה לחדד זאת בעזרת טבלה – ובה אני משקפת את התכונות שאני לוקחת אתי אל תוך הסטודיו, ואח"כ מחוצה לו, למשל לפגישה עם אוצרת.

בסטודיו	במשרד של האוצרת
שקט ועשייה	דיבור והופעה
התכנסות פנימה, שיחה עם עצמי	החצנה, תקשורת בין-אישית
רגעי ספק ויאוש מעורבים עם רגעי התעלות	הצגה של בטחון עצמי יציב
רגישות מועצמת	עור של פיל

אתרכז בשורה האחרונה, המתייחסת לרגישות מועצמת. רובינו נסכים שתכונה זו המשותפת לאנשים יוצרים ומאפשרת לנו לראות את העולם אחרת ולעומק, ולבטא אחרוּת ועומק אלה (עד כמה דמות אמן זו תלוית תרבות וזמן נשאיר לדיון אחר). אך מה קורה עם אותה רגישות גבוהה כאשר היא פוגשת דחייה או יחס אדיש או מעליב? כמובן שהיא עלולה להביא לתגובה קיצונית וקשה, אפילו משתקת. השאלה היא, האם על האמן לפתח את הרגישות היצירתית שלו בסטודיו, את העור הדקיק או אפילו את התחושה של היחשפות לעולם ללא עור מגן כלל, ואז לצאת מהסטודיו ולהצמיח עור עבה המאפשר עמידה בחוויית הדחייה?

התשובה הקצרה היא כן.

התשובה הארוכה היא שאין לי מושג איך עושים זאת, אבל הנה כמה מחשבות התחלתיות:

כתבתי על רגישות מועצמת שהיא נכס בסטודיו אבל מכשול מחוצה לו, ובעצם מדובר בשני סוגים שונים מאד של רגישות. אחד קשור לקליטה של דימויים ומשמעויות מהעולם והפיכתם ליצירה. היפר-רגישות מעין זו מביאה אותי למצב שבו הציור המסוים (במקרה שלי) שאני עובדת עליו, או אפילו ס"מ מרובע מתוכו, נמצא באותו רגע בלב היקום עבורי. (וזה לא משנה שהיקום באמת יכול להתקיים בלעדיו כי אם לא ארגיש ככה אז למה שאהיה שם בכלל? יש כמה דברים יותר מועילים שאפשר לעשות.) ברגעים נדירים ויקרים אלה אני לא נמצאת במרכז, אלא העשייה שלי. לעומת זאת, אם כאשר תשובה שלילית מגיעה בדואר, במייל או בעל-פה, התגובה שלי תהיה שחרב עלי עולמי, זו רגישות מסוג אחר, למען האמת קצת ילדותית, ובה אני, הכבוד והיוקרה שלי במרכז ולא האמנות. אם נצליח לצמצם את הרגישות השנייה (אין צורך לבטל אותה כליל) זה לא יפגע כלל ברגישות ה"טובה" אלא ההיפך, תפנה אותנו אליה. תוך כדי כתיבה אני חושבת שאולי התמרון בין שני סוגי הרגישות הללו בלי להבחין ביניהם תורם למצב שבו אמנים לעתים מתנהגים דווקא בקהות חושים ביחסים שלהם עם הזולת.

כל זה לא בא לומר שלא צריך לשאוף להצלחה, ומותר כמובן להתבאס כשמתקבלת תשובה מאכזבת. אך הלוואי והדגש שלנו יהיה על הצלחה לחשוף את היצירות שלנו כדי להעמיק את התקשורת דרכן, ולא על מנת לקבל אישור חיצוני לערך שלנו. והלוואי שנמצא דרך להתייחס לכישלונות ודחיות כאל ניסיונות, המאתגרים אותנו להתחייב לעבודה שלנו, בלשונם של פרקי אבות, "שלא על מנת לקבל פרס" "לשמה" ומתוך "אהבה שלא תלויה בדבר."

לסיום, דבריה של אמו של חיים באר בספר "חבלים" (עמ' 311), לאחר שנעלב מהתייחסות של אדם בשם פורמן לשירו:

'את לא חושבת שפורמן צודק?'
'לא זה מה שמטריד אותי,' אמרה לאטה, והסבירה, מונה בזהירות את המילים, שככל שידיעתה מגעת, כתיבת שיר אמיתי הוא דבר מסובך ועדין כל-כך שתלוי בעשיית כמה וכמה דברים בעת ובעונה אחת, ולכן אין היא מבינה איך נותרה בי עוד אנרגיה להתעסק בעניינים צדדיים. 'מן הראוי שתעשה את מלאכתך. לעתים דבר זה לבדו הוא למעלה מכוחו של אדם.'

נ.ב. מבט אחר על התמודדות עם דחייה אפשר למצוא בבלוג של הציירת האמריקאית ג'ון מטֵרה Joanne Mattera, שכתבה סדרה שבועית במשך כארבע שנים בשם Marketing Mondays על עולם האמנות, והקדישה את הפוסט הראשון לנושא, וזכתה לתגובות רבות עם "סיפורי דחייה" מגוונים. מומלץ להציץ גם בפוסטים הרבים האחרים בסדרה בנושאים מגוונים.

רות קסטנבאום בן-דב

ציורים ומילים

דחייה

פוסט לכבוד דחייה שלישית ברצף.

2 Responses to “דחייה”