רות קסטנבאום בן-דב

לקרוא פנים, , שמן על בד וטקסט על עץ (מסכת עבודה זרה דף מ"ב :), 30/ 19 ס"מ

מהתערוכה שאצר אבנר בר חמא בגלריה האחרת במכללת תלפיות, ניכר שרות קסטנבאום בן-דב, אמנית אורתודוקסית מהיישוב אשחר שבגליל, בוחרת בעמדה המורכבת שעולה מציוריה. הקונפליקטים, נחלתם של יושבי ארץ זו, גורמים, במיוחד בציבור הדתי לאומי, לנסות לראות את הדברים מנקודות מבט שונות בו זמנית. מהצד שלנו, מהצד שלהם; מהצד האנושי ומהצד הא-לוהי; בדיעבד ומלכתחילה; אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך. והמורכבות והפרדוקס הופכים להיות נר לרגלינו. מציוריה ניתן לעצב את קלסתרון פניו של הציבור הדתי לאומי, בערבון מוגבל כמובן. ציבור מתבלט ומתחבט, בעל תחושה שהוא בראש פירמידת הדורות ויש לו ידע רב מדורות עברו, אולם המסורת היא תשתית חייו. ציבור שההבנה השכלית של חייו כבשה את עולמו והפכה אותו למסתכל מן הצד, המבין לבסוף שאיבד משהו מן התמימות. מכאן נובע הקושי להמשיך באופן נכנע את המסורת והצורך לבדוק כל העת את גבולותיה.  רות מודעת לשאלות שמלוות אותנו כל העת, ובצעד יוצא דופן היא מתרגמת אותן ויזואלית. סוג של המרה משפה לשפה, שיוצר גם דברים בלתי אפשריים, למשל כשהיא מבקשת להתמודד דווקא עם האיסור ההלכתי לצייר דמויות. היא מציירת את קלסתר פניה שמתבוננות בתמיהה על דף גמרא שהעתיקה בכתב ידה, והדגישה בו את המשפט "כל הפרצופין מותרים חוץ מפרצוף אדם". הפנים הריאליסטיות המסתכלות במבט שואל, הפורץ את שטיחות הבד,ניצבות מול אותיות הגמרא השוללות אותן בשלווה סטואית. הציור מופקע מהיותו איור פשוט של גמרא בשל הפרדוקס הטמון בו. רות מודעת לכך, ובוחרת בכל יצירותיה שלא להכריע ולנקוט עמדה חד משְׁמַעית. מי שמקנא לציווי הא'-והי ונמנע מלצייר דיוקנאות, היא אומרת, הוא זה שמאמין באמת שיש לציור כוח רב; דווקא מי שמקל באיסור הוא זה שמפחית מכוחו של הציור.

החיבור בין הציור לבין הסוגיות התאולוגיות והקיומיות יצר אצל רות פנים נוספות לשבעים הפנים שהתורה נדרשת בהם. היא מוסיפה את הדרשה הוויזואלית כמבוא לבית מדרש חזותי עתידי שיקום יום אחד מחידושיה של תורת ארץ ישראל, ויש לה יכולת לחבר מלים לציור כך שהן לא תראינה תלושות ותוכלנה לחיות יחד עם הציור באותה יצירה.  דרך הדיוקנאות היא בוחנת כיצד אנחנו נראים בשעת קיום המצוות, וכך מתגלה שמצוות רבות מצריכות תנועות גוף מסוימות, למשל כיסוי העיניים בקריאת שְׁמַע ובהדלקת נרות שבת, ועצימת עיניים בטבילה במקווה. קלסתר פניה, שבו היא משתמשת בציורים אלה, מעיד על כנותה, ועל נכונותה לחשוף בפני הצופה מה שהיא חווה כאישה מאמינה; לעתים מבחוץ, אבל רוב הזמן מבפנים.  הפער בין ראיית העיניים, שהן הכלי החיוני של הצייר, האמצעי הדומיננטי שלו, לבין הידיעה השכלית שראייתן מוגבלת, והן אינן יכולות לראות ארץ ושמים, גלוי ונסתר, הוא שורש יצירתה. פעמים רבות הריבוע הריק וההסתרה של האובייקטים הם סוג של פתרון ויזואלי. בתערוכתה האחרונה – "זֵכֶר" – המתגלגלת מהריבוע הלא מטויח כזֵכֶר לחורבן ועד לניסיון ליצוק אל תוכו את הזיכרון האישי של מכריה, הדבר בולט במיוחד.

              שמע, 1997, שמן על בד, 15/19 ס"מ                        נסתרת, 1997, שמן על בד, 15/19 ס"מ                       טבילה 3, 1996, שמן על בד, 32/40 ס"מ             

אמונה עיוורת או צריך לראות כדי להאמין, 1999

בין דתות אמונות ותרבויות
כיסוי העיניים בתמונה "שְׁמַע" מעניין בהקשר הנוצרי. היהדות מסומלת בנצרות על ידי דמות ה"סינגוגה", המתוארת כמושפלת ומכוסת עיניים,בעוד שהנצרות גאה ומסתכלת נכחה. ייתכן שדווקא הנצרות תפסה באופן עמוק את טיבו האמיתי של היהודי, שלא מאמין רק למראה עיניו, ויכול לראות מעבר דווקא כשעיניו מכוסות בשעת קריאת שְׁמַע. הפסוק "וראית את אחוריי ופניי לא ייראו" הוא מוטיב דומיננטי ביהדות – פנים ואחור,פנימיות וחיצוניות. הא-ל הוא בלתי נראה, אבל באדם יש כמיהה לראות יותר. דילמה זו מופיעה ביצירה "אמונה עיוורת, או צריך לראות כדי להאמין". 

הפרוכת המקורית

בביקור במוזיאון היהודי בניו יורק ראתה קסטנבאום פרוכת עתיקה שנוצרה בספרד ב-1608, שמוטמעים בה הקודים הוויזואליים של המסורת האסלאמית. על הפרוכת שער העשוי אורנמנטיקה עדינה שיוצרת מסגרת לחלל ריק, כפי שנפוץ בשְׁטִיחֵי תְּפִילָּה אסלאמיים. במרכז הפרוכת מנורת שמן ובה כתוב שם ה'. בתחתית התמונה נראות ידי כהנים בשעת ברכה, והפסוק "זה השער לה' צדיקים יבואו בו" מגלה את המשְׁמַעות הסימבולית של הציור. רות נמשכה אל העיטורים האותנטיים. אולי סייעה לכך העובדה שכתושבת הגליל המפגש עם האוכלוסייה האסלאמית הוא דבר יומיומי; וייתכן שהיה בכך משהו אוריינטלי, הנטייה של האדם המערבי להתפעל מן המזרח, במיוחד מן האחר שבו, כפי שהוא מדומין בעיניו.  כך או כך, בהשראת הפרוכת מספרד יצרה רות סדרה של "שְׁטִיחֵי תְּפִילָּה",שממזגים בין המוטיבים הדתיים של היהדות ושל האסלאם. בסדרה מודגשים הקשרים התרבותיים שבין שתי הדתות, כמו האיסור לעשות צלם ותמונה, או היחס אל האדמה. רות מנכסת לעצמה בציורים את נקודת מבטה של האדמה, שקולטת את חותם גופו של המתפלל עליה. היא מציירת את מגעם של האברים ההולכים ונעלמים עם הזמן: רגליים, כפות ידיים, המצח הנוגע באדמה, הפה המנשק שצויר כאסוציאציה של העולים ארצה המנשקים את האדמה. רות עצמה עלתה לפני שנים מארצות הברית, והזדהתה עם הצורך ההוא של עולי המזרח.  ב"שטיח תפילה מספר 4" בסדרה ממירה רות את ידי הכהנים שבפרוכת מספרד בידיה שלה. בתנועת ברכה, הבוקעת מחלון ביתה שבגליל,נמסכת ברכת שלום על פני הנוף של כרמיאל ודיר אל אסד, הנפגשים במקום המנורה ובה שם ה'. רות מבטאת שאיפה משיחית כמעט, לראות מעבר למצב הקיים את האופציות הגלומות בו.  ב"שטיח תפילה מספר 2" היא כותבת על גבי הפרוכת "ואנחנו כורעים ומשתחווים", יחד עם חותם הדמות הכורעת. במסגרת הציור נכתב הטקסט של תפילת "עלינו לשבח",האומרת "שלא עשנו כגויי הארצות ולא שם חלקנו כמשפחות האדמה". ושוב ניצב הצופה מול דילמות זהות מורכבות: הבידול היהודי מול השאילה מתרבויות אחרות ומול תפקידו להיות אור לגויים.  הדיסוננס הגדול ביותר הוא ב"שטיח תפילה מספר 3",שבו נראית רות עצמה בתוך שער התפילה, לבושה בגדי חול, מתבוננת בנו, ומכחולה פורץ את דו ממדיות הבד. מבטה נעוץ נכחה ומביע ספקות. הכותרת שְׁמַעל, "דע לפני מי אתה עומד", מסבירה את המבט. מצד אחד, מדובר בעמידה מול ריבונו של עולם, ומצד שני, רות עומדת מול מראה שיכולה לשקף רק את מה שמולה ולא את מה שְׁמַעבר. הצופה האנונימי,העומד כביכול מאחורי גבה, הוא דמות חשובה מאוד בציוריה.

שטיחי תפילה 2,3,4, 2003, שמן על בד, 125/80 ס"מ

היא מציגה את עבודותיה בפורומים שונים ומגוונים, והיא יודעת שאנשים לא תמיד יורדים לעומק עבודותיה. מי שנרתע מסבך הפרשנויות יכול להסתפק בצד האסתטי, אך התמונה שניצבת בפתח התערוכה מוכיחה שיש צורך ביותר מכך.

הערה: הפרוכת שעליה ביססתי את הסדרה היא של מגורשי ספרד, אך נוצרה לא בספרד כפי שכתוב כאן, אלא לדעת החוקרים מקורה בטורקיה או מצרים. רות