רות קסטנבאום בן-דב

משה קופפרמן, מתווים, 1963, 1965, 1966, דיו על נייר

הקשר בין יצירתו הבשלה של משה קופפרמן לבין הנוף אינו גלוי לעין במבט ראשון. חשיפת ספרי הסקיצות של האמן משנות הששים פותחת צוהר אל קשר זה, תוך העלאת הבנה חדשה של התפתחות סגנונו המופשט.

העבודה הרציפה בספרי הסקיצות (שהם למעשה בלוקים פשוטים של אגודת הציירים) החלה בשנת 1963, ומשנה זו ועד 1969 היא נעשתה באופן בלעדי בטכניקת ציפורן בדיו שחור (ועל כן עבודות אלה מכונות בספרות "מתווי דיו"). הדימוי החוזר במתווי הדיו מהשנים הראשונות של תקופה זו הוא דימוי הנוף, המופיע באופנים שונים: בתיאור מפורט של מבנים ושדות; בתמצות קיצוני המפשט אותו לקו אופק בלבד (עם אליפסת השמש מעליו וחתימה מתחתיו), ולעומתו בסבך קווי סוער; וגם בקומפוזיציה המורכבת ממספר נופים קטנים על דף אחד, כל נוף מוקף מעין מסגרת קווית מלבנית. משנת 1966 ואילך נושא הנוף מפנה את מקומו בהדרגה לרישום מופשט, לרוב במתכונת דומה לקומפוזיציה מרובת הנופים: מסגרות קוויות מלאות בצורניות מופשטת, מעין שרבוטים. אתם מוזמנים להתבונן בדוגמה למתווה מעין זה משנת 1969 המוצג על השולחן, ולחשוב אם וכיצד הוא משמר משהו מתחושת הנוף.

התמסרות האמן לרישום הנוף בשנים 1966-1963 מפתיעה מכיוון שהיא התקיימה לצד המשך יצירה והצגה של ציורים מופשטים על-ידו, לכאורה ללא כל קשר בין שני עולמות אלה. אולם השוואה בין עבודות האמן המופשטות שקדמו למתווי הנוף לבין אלה שנוצרו במקביל אליהם ולאחריהם מאפשרת לזהות דווקא חיבור בין עולמות הנוף וההפשטה. בתוך כך מתגלה סיפור על שני מסלולי התפתחות אל עבר הציור המופשט בחיי יצירת קופפרמן: אחד מוקדם, גלוי ולימודי, והשני מאוחר יותר וחבוי בתוך הזירה הפרטית של ספרי הסקיצות. פירות המסלול הראשון והמוקדם מוצגים בתערוכה ההיסטורית באולם הסמוך: ארבעה ציורים מופשטים מהשנים 1962-1959 מתאפיינים בפורמט אנכי שבמרכזו צורה או משיכת מכחול אנכית ומופרדת מהרקע. אפשר לראות בתבנית האנכית והממורכזת של ציורים מוקדמים אלה הד לתבנית הדיוקן (הד לא לתיאור פנים אלא לאב-טיפוס הצורני של הדיוקן), כפי שמרמז רישום הדיוקן המוקדם שמשמאלם.

לעומת זאת, העבודות משנת 1965 ואילך (הציורים באולם התערוכה ההיסטורית וכן העבודות על קרטון ונייר המאוחרות המוצגות בחדר זה) מכילות תמורות יסוד: ראשית, בשונה מהחלל התמונתי השטוח או הרדוד שנוצר בציורים המופשטים המוקדמים, ברבות מעבודות אלה רשתות המצוירות זו על גבי זו יוצרות חלל מרובד, מורכב ומתעתע – מצד אחד חלל זה שואב את הצופה פנימה אל עומק הציור, ומצד שני מצע הציור (המודגש לעתים בצבע ירוק) כמו מקרין החוצה את הרשתות המצוירות אל עבר הצופה. שנית, לעומת הפורמט והמרכוז האנכיים בציורים המוקדמים, ברוב עבודות אלה הפורמט אופקי ואין בהן כלל ציר מרכזי, אלא ריבוי צורני המתפשט על פני כל מצע הציור, ללא הבחנה או הירארכיה בין נושא לרקע. אם תבנית הדיוקן שימשה יסוד להפשטה המוקדמת של האמן, בתשתית עבודות אלה אפשר למצוא היבטים שונים הקשורים קשר הדוק אל הנוף: יצירת אשליית חלל ועומק מרכזית לייצוג הנוף, התבנית הנופית הבסיסית היא אופקית, ודימוי הנוף מתאפיין בהיעדר הבחנה בין נושא לרקע – אפילו גבול מובהק כמו האופק אינו יוצר הבחנה כזו, אלא בין שמים לארץ ששניהם חולקים את אותו חלל נופי. עתה נחזור אל מתווי הדיו של שנות הששים כדי לגלות את המקור הנופי שהצמיח את אותה הפשטה ייחודית ושונה מקודמתה, הן בתוך ספרי הסקיצות והן מחוץ להם. מתווי הנוף מהווים אם כן חוליה נסתרת בהתפתחות יצירתו של קופפרמן אל עבר מה שאפשר לכנות "הפשטה נופית".

אך מעבר להיותם צעד בדרך אל העבודות הבשלות של האמן, ראוי להתבונן שוב במתווי הנוף כיצירות העומדות בפני עצמן. משה קופפרמן יצר אותם לאחר שהות אמן בת חצי שנה באירופה, ובכך הם מהווים מעין חידוש קשר אל ביתו וסביבתו במבטים חוזרים של קרבה וריחוק, מורכבות ופשטות.

רות קסטנבאום בן-דב

משה קופפרמן, ללא כותרת, 1962, שמן על בד, 32 X 36.5 ס"מ

משה קופפרמן, ללא כותרת, 1987, שמן על בד, 194.5/130 ס"מ