נוף כנחמה

חמישה מבטים, 2013, שמן על בד, כל חלק 32/160 ס"מ

פוסט אבל מס' 1
דצמבר 2016 כסלו תשע"ז

לאחר פטירת אבי בחודש סיון-יוני שעבר, הרגשתי שלא יכולתי עדיין לחזור אל הציור שהתחלתי לפני כן.

ערב אחד לקראת השקיעה ישבתי בחוץ והסתכלתי על הנוף, ומיד ידעתי שזה הנושא עבורי בעת ההיא. כך הצטרף מבט שישי אל חמישה מבטים מ-2013.

ציור ורישום הנוף בקיץ שעבר הפך לסוג של נחמה. היופי הוא חלק מהסיפור, אבל אני חושבת שמרכיב מכריע יותר הוא השינוי המתמיד שנדרשתי להכיל תוך כדי עבודה. אני בחרתי להתבונן במדרון שמול מרפסת הסטודיו שלי בשעה של היום שבה האור משנה את צבעי הנוף, והם מתעצמים ואחר-כך מתעמעמים תוך פחות משעה. קבלת שינויים אלה, עשיית הציור יחד אתם, היוו בדרך כל שהיא סוג של מרפא לכאבי, או לפחות העניקו רגעי שמחה בתוכו.

קיימת תגובה הפוכה לטבע ברגעי אובדן, שגם אותה חוויתי בעבר, ובה יופיו של הטבע והמעגליות המתמשכת שלו, האדישים כל כך לחיינו ותחושותינו, נתפסים כעלבון. רגש כזה מובע, למשל, בשיר השואל "איך קרה שהחיטה צומחת שוב?" האמת שזכור לי ניסיון לגעת באותו עלבון בציור שמזמן נהרס, שקראתי לו החטא של הנוף. אך הפעם זה אחרת – הנחמה שבנוף.