רות קסטנבאום בן-דב

קרום דק הוא שמו של סיפור קצר שכתבתי במסגרת סדנת כתיבה יוצרת שהתקיימה בבית ספר גליל הקרוב לביתי, והסתיימה בקיץ 2023. היינו כעשרים משתתפים יהודים וערבים בסדנה, אותה הנחה הסופר והמתרגם איאד ברגוטי. "חלונות" נבחר כנושא משותף לסיפורים שנכתבו במהלך הסדנה ופורסמו בחוברת דו-לשונית, עברית וערבית. על כריכתה הופיעו תשעה מתוך סדרת הציורים שלי "שישה עשר מבטים על אותו המדרון". אך לא בגלל הציורים שעל הכריכה אני מביאה את סיפורי כאן, אלא מכיוון שהעשייה הציורית שלי, והקשר שלה לזיכרון, משחקים תפקיד מרכזי בסיפור.  בחוברת הסיפור מופיע רק בטקסט – כאן אני משבצת בו ציורים. 

קרום דק

נייר, זכוכית, שקית ניילון – קרומים דקים ועדינים. הנייר אטום, הזכוכית שקופה, והשקית באמצע ביניהם, חצי שקופה חצי אטומה. דווקא החלון השקוף הוא העבה מכל השלושה, אך גם השביר ביותר. על נייר נכתבים זיכרונות, מחשבות, רגשות – ופעם כתבו מכתבים. הזכוכית מפרידה בין חוץ לפנים. שקית הניילון מכילה בתוכה דברים. ובד הציור?
כל החומרים האלה משתתפים בסיפור שלפניכם. חלקם מתחברים יחד, כמו מכתב בתוך מעטפה בתוך שקית. ואת חלקם אי אפשר בקלות לחבר או להדביק, כמו רסיסי חלון שבור.

פרט מתוך "אבידות ומציאות", 2015, שמן על בד

ריקוד, 2017, שמן על בד, 125/95 ס"מ

 
תערוכה
גלריה לאמנות, ציורים על הקיר, אנשים יושבים במעגל ומשוחחים עם הציירת על עבודותיה. הציירת שואלת אותם מה הם רואים באחד הציורים. יש בו צורה מעוגלת בצבע וורוד לוהט אבל שקוף, מלאה בקפלים וקמטים. הצורה האמורפית נמצאת מתחת למים, כאשר צורות עדינות של ניירות לבנים, בקושי נראות, נשפכות מתוכה. המים מצוירים בגווני טורקיז עזים, עם משיכות מכחול היוצרות מעין מערבולת של בועות לבנות. מישהי מציעה שהחפץ הוורוד הוא איבר מתוך הגוף, אולי רחם, אולי ריאות, ואישה אחרת מציעה שזהו בגד ים נשי. הציירת מספרת להם שזאת שקית ניילון פשוטה מהסופר, שקית שאבדה, שהכילה מכתבים מאמא שלה. מתברר שבאור מסוים גם שקית זולה נראית כמו אבן חן זוהרת, והיא מצאה את עצמה מציירת שוב ושוב את צורתה המורכבת. בציור אחר השקית (הפעם שקופה-לבנה) שוב מתחת למים, לצד חולצת העבודה של הציירת, שמתנפחת מתחת למים כמו עם בטן הריונית. כתמי הצבע מהחולצה יחד עם אותיות הדיו מהמכתבים נמסים אל תוך המים, נמחקים. "אבל במקום שזה יהיה עצוב, החולצה והשקית נראות לי כאילו שהן רוקדות יחד, ריקוד של יצירה וכיליון", מסבירה הציירת. ואז היא מצביעה על טריפטיכון, שלישיית הציורים התלויים ממול, "מאז אובדן שקית המכתבים דמיינתי אותה בכל מיני מקומות. בכל אחד משלושת הציורים השקית נמצאת במקום אחר: פעם במים, פעם באדמה, ופעם היא עפה לה באוויר". מישהו שואל: "ומה עם האש?".

מים, אוויר, אדמה, 2017, שמן על בד, שלושה לוחות, 70/50 ס"מ כ"א

אגרות אוויר
שמונה שנים עברו מאז שנעלמו המכתבים. לפני כן קראתי אותם כל שנה, ביום הזיכרון של אמא. ניירות ישנים, מקומטים, בתוך מעטפות עם כתובות שונות, של מקומות שונים בהם חייתי: בקיבוץ, במעונות האוניברסיטה בירושלים, או בדירת מורות חיילות בבאר שבע. כתובת השולחת, הרשום בצד או מאחור, היתה בית ילדותי בוושינגטון. בין המכתבים היו גם אגרות אוויר רבות בצבע תכלת בהירה, אגרות המתקפלות בתוך עצמן ומהוות מכתב ומעטפה יחד. רוב המכתבים מודפסים במכונת כתיבה, ואלה שלא כתובים בכתב יד שקשה מאד לקרוא (וזו כנראה הסיבה להדפסת השאר). ומה כתוב בהם? אני זוכרת שכל מכתב היה כמו קולאז' של דברי אהבה וגעגועים – געגועים אלי וגם געגועים לארץ, סיפורים משפחתיים, סיפורים מהעבודה של אמא אצל חבר קונגרס, והערות על המצב הפוליטי בארצות הברית ובישראל, תמיד בדעה נחרצת. כל הנושאים האלה היו מעורבבים יחד, ללא סדר ברור. את המחלה היא כמעט ולא הזכירה. פסקאות בודדות עולות לי לראש. למשל: "ממשלת רייגן אומרת שהטבות מס לעשירים יגרום לצמיחה וייטיב עם כולם, אבל זה לא באמת מגיע לעניים אף פעם"; "ליל הסדר היה נהדר, אבל מה אנחנו עושים כאן? בירושלים הרגשתי את החג ברחובות, עם הניקיונות ועם שריפת החמץ בחצרות. כאן בסופר יש רק מדף מסכן עם התווית 'מוצרי פסח'. היית חסרה לנו, עם האכפתיות שלך וחוש ההומור הדק שלך." "בגין אומר שהולכים לעבות את ההתנחלויות. המוח שלו מתעבה! הדוד ס. נסע לסין!"
כשחברים של אמא פוגשים אותי הם קצת דומעים כי הפנים שלי דומות כל-כך לשלה. אבל מהזיכרונות, ומהזיכרונות של המכתבים, אני מודעת יותר ויותר לשוני בינינו. אני רואה כל דבר מכמה צדדים, עובדת לבד בסטודיו, מציירת מעברים דקים ועדינים. היא היתה מוחצנת, מצחיקה, מעוררת את הסביבה, ולעתים רחוקות זועמת עד כדי שבירת חלון.
לפעמים אני חושבת שזה לא קרה סתם. הייתי צריכה לאבד את המכתבים כדי להתרחק, כדי להיפרד.

שני חלונות שבורים
ראיתי כמה שהיא נבהלה – ילדה רזה, ביישנית וחכמה, בת שבע בערך. היינו בחנות כלבו גדולה כדי לחפש לה בגדים חדשים לקראת שנת הלימודים החדשה. היא רצתה סוודר פשוט, כחול כהה ובלי קשקושים. היה קשה למצוא כזה. לפתע פתאום נשמעה המולה ואחריה רעש אדיר, מכה, ואז צליל של זכוכיות נופלות על האספלט. קלטנו בהרף עין נער בלונדיני צנום רץ בחנות, ושוטר או שומר במדים רץ בעקבותיו. הנער עבר בגופו דרך שמשת זכוכית ענקית, שנשברה לחתיכות. בעצם זאת היתה דלת הכניסה לחנות, שממשיכה בקו אחד את חלונות הראווה המקיפים את הבניין כולו, ומושכים פנימה את הקונים בעזרת בובות לבנות כסיד, חסרות תווי פנים, הלבושות באופנה החדשה. הכל קרה כל כך מהר – הנער שרץ נתפס מחוץ לחנות. שמו לו אזיקים ולקחו אותו באמבולנס.
היא היתה בהלם. "למה זה קרה? למה הוא רץ ככה? הוא ימות מהפצעים של הזכוכית?" בנסיעה הביתה במכוניתנו המשיכו השאלות: "הוא גנב משהו מהחנות? למה? האם הוא בא מבית שבו אין כסף לאוכל? אז אולי זה לא אשמתו שהוא גנב, אולי לא היתה לו ברירה."
אני גאה בשאלות שהיא שואלת, אבל דואגת שהיא כל כך רגישה. אני חשה איך היא מתחילה לקחת על הכתפיים הדקות והעדינות שלה את כובד האשמה, למה לה יש ולנער הזה אין. איך אוכל לחזק אותה? איך אסביר לה שתמיד יש לאדם ברירה, שתמיד יש דרך חוקית להתרומם? אבל האם זה תמיד נכון? אני רוצה לדבר איתה דברי אמת.
דרך חלון ראווה מנופץ הילדה הצעירה שלי גילתה עד כמה עולמנו שבור. אבל היה עוד חלון שבור, קטן יותר, עם קול רעש חלש יותר. איזה חלון נשבר ראשון? אני כבר לא זוכרת.
במטבח שלנו כולם ישבו סביב השולחן הלבן העגול ואכלו ארוחת ערב: בשר, תפוחי אדמה, סלט חסה. אני שונאת לבשל, ומצאתי את המתכונים המהירים והפשוטים ביותר. למה הגבתי ככה? למה איבדתי את העשתונות? ילדות רבות, אחיות רבות. ראיתי אותה מחזיקה סכין ליד צוואר אחותה – אני יודעת שזה לא היה ברצינות, והסכין לא היתה חדה. אבל היום היה כל כך ארוך, ושלושתן לא הפסיקו להציק זו לזו על שטויות. "אני שונאת אותך" הן אמרו זו לזו. היום בבוקר לימדתי צעירים שמגיעים בפעם הראשונה לאוניברסיטה, כדי להכשיר אותם כסומכים שיעבדו עם משפחות במצוקה בשכונות שלהם. היה מדהים, התחלתי להרגיש איך השינוי קורה. סיפרתי להם שעל אף שאני נראית שונה מהם – אני אישה יהודיה לבנה, עם בית מסודר ומשפחה – אולי הם יופתעו לשמוע שאמא שלי יצאה לעבוד במתפרה בגיל 14. אני דור ראשון ללימודים אקדמיים; גם הם יכולים. אחרי הצהריים באו לראיין אותי על התוכנית לעיתון. הכותרת תהיה "מגויסים למלחמה נגד העוני". חזרתי הביתה נרגשת ושמחה, אבל גם עייפה כל כך. רציתי לספר על החוויות שלי, אבל במקום זה פגשתי את מטלות הבית: אוכל, כלים, ובמקום תודה, במקום לשאול איך היה לי ביום הראשון לעבודה החדשה, כל הארוחה היתה מלאה רק בתלונות ומריבות. צעקתי "די! אני לא יכולה יותר!" ונתתי מכה לדלת היציאה הישנה. אפילו לא שמתי לב שהמכה נחתה לא על דלת העץ אלא על החלון שבתוכה. הזכוכית נשברה.
צעקה, קול מכה ושבירה, ואז שקט גדול. יכול להיות שהוא היה בהלם יותר מהבנות. הוא אף פעם לא כועס ככה. אבל הבנות גם נבהלו ממני מאד, זה בטוח, הכעס הפראי שלי הפחיד אותן. להן מותר לצעוק ולריב, לי לא. הרגש הגולמי מסתתר מתחת לקרום הדק של האיפוק והנימוסים שלנו, מאיים ברגע לפרוץ אותו, להתפוצץ לרסיסים – כמו חלון שבור.

אזכרה
הבת כבר מבוגרת מאמא שלה בארבע שנים, כלומר מהגיל בה היא מתה. היא מרגישה צורך לציין את האזכרה השנה באופן מיוחד, כי עברו 35 שנים. חתיכת תקופה. היא מארגנת זום עם משפחה מורחבת וחברים. היא מראה להם קטעי וידיאו ישנים מתוכנית על דמוקרטיה באוניברסיטה העברית. באחד הקטעים אמא מנסה לדבר קצת בערבית עם המשתתפים הצעירים ממזרח העיר. הבת זוכרת איך היא ואחיותיה התביישו בפעם הראשונה שזה הוקרן, בשנת האבל הראשונה, כי אמא ניסתה להגיד שהיא מאמריקה, אבל יצא לה "אנא פי אמריקה". אבל הפעם היא לא התביישה.
ביום הזיכרון עצמו המשפחה המצומצמת נפגשת בבית הקברות בירושלים. קוראים פרקי תהלים והבת משמיעה להם הקלטה ישנה בה לבנה, הסומכת מיפו, מספרת איך אמא שינתה את חייה. היא מוצאת את עצמה מאבדת סבלנות מכל הסיפורים האלה. די כבר! לכמה אנשים אפשר לשנות את החיים?
עכשיו הם יושבים בסלון של הזוג הצעיר. רשרוש של כוסות תה וכפיות, מריחים ריח עוגיות חמאה, פטפוטים. אחותה הגדולה יושבת מולה, מספרת על משהו שקרה לה בעבודה. היא דומה לה אבל רזה יותר, ועם שיער צבוע – אי אפשר לנחש שהיא הבכורה. פתאום היא שולפת שקית שקופה ואומרת באגביות "זה היה אצלי, קחי". האחות הצעירה רואה אותן: אגרות אוויר דקות ודהויות, בצבע תכלת בהירה. היא מוציאה אחת ומיד מזהה את המילים, על שיחות קמפ דיויד בין בגין לסאדאת, על געגועים. הדם אוזל לה מהפנים, והיא מיד מכסה אותן בידיה. "מה קרה?" כולם מודאגים. ובקול חנוק היא עונה: "אני לא מאמינה – אלה המכתבים שאיבדתי! איך זה הגיע אליך?" "אבל זה לא יכול להיות המכתבים ההם!", עונה האחות, "זה לא הצבע של השקית בציורים שלך!".

שריפת חמץ
ערב פסח. המכתבים אצלי כבר כמעט ארבעה חודשים. בקושי הסתכלתי עליהם. בחוץ שורפים את החמץ, את המיותר, כדי להתחיל מהאביב שנה חדשה, נקיה. למרות הגשם המפתיע האש גדולה. אני יוצאת לראות אותה, שקית המכתבים בידיי. אני מתלבטת: לזרוק אותם אל תוך האש? אולי מספיק רק לדמיין את זה, לצייר את זה, או לכתוב על זה סיפור. בלי להציץ, אני מכניסה יד לשקית ושולפת מכתב אחד מתוכה. התאריך הוא ה-7 ביוני, 1981. אני הופכת את הדף וקוראת את פסקת הסיום: "הגעגועים אליך הם כמו חוויה חוזרת, קבועה. הפנים שלך מופיעות ברגעים לא צפויים במשך היום, המחשבות עליך חודרות אל אירועים לכאורה לא קשורים. אני כל כך רוצה לראות אותך בקרוב." ואז תוספת בכתב יד: "אילו היתה לי הזדמנות הייתי מצביעה רובנשטיין או מפלגת העבודה".

אחרית דבר ואחרית ציור (נכתב ב-2025)

איגרת אויר, 2023, שמן על בד, 38/96 ס"מ

את הציור האחרון ציירתי במקביל לכתיבת הסיפור, כדי להשלים את המעגל שנפתח עם אובדן המכתבים, והציורים שעסקו באובדנם (אפשר לראות עוד מהם כאן). ובכן, לא שרפתי את המכתבים.