רך וברור

מאת שרה אייזן

הופיע במקור באנגלית בדו-שבועון הג'רוסלם רפורט, 2 ביוני 2003

עם היעדר אופנתיות מכוון, הציירת ילידת ארה"ב רות קסטנבאום בן-דב יוצרת ציורים ריאליסטיים אך חמקמקים המשקפים את המתח שבין אמנות המערב והאיסור היהודי על עשיית תמונה ופסל.

אין לטעות במשיחות המכחול העדינות והממוקדות בתשעת הציורים.  ששה נשים ושלושה גברים, עם מעט מאד משותף ביניהם מלבד הכסא האפור המתקפל שבו הם יושבים וברוך שבו הם מועברים לבד הציור, מקבלים את פניהם של הבאים לתערוכתה הנוכחית של רות קסטנבאום בן-דב בירושלים.  כל אחד מה"מצוירים" בילה עם בן-דב למשך שבועות, בחר את בגדיו, תנוחתו והבעותיו, ולעתים העיר לציירת על פרטים שהיו רוצים לראות אחרת, בעשרה ויותר מפגשים עם האמנית, שבחרה אותם מסביבתה הגלילית.

רחל ועמי, 2002, שמן על בד, שמן על בד, 100/65 ס"מ

רות "מנסה לצייר את היושב מולה כסובייקט ולא כאובייקט… נוצר מפגש אינטימי בין הציירת לבין האדם שמולה.  שניהם נחשפים זה לזה", כותב אוצר התערוכה שלומי שוורצברג בקטלוג הנלווה.   התערוכה, הקרויה "הכנסת אורחים", הוצגה לראשונה בגלריה ע"ש ליידי רוזלין ליונס במכללת אורט בראודה כרמיאל, ומוצגת עד תחילת יוני בגלריה ארטספייס בירושלים.

בן-דב משתקפת בציורים באופן רך וברור, גם כאשר עבודתה מתמקדת לגמרי באחר.  הבחנותיה נאמנות ביותר למציאות, כולל פרטים זעירים כגון תכשיטים ורקמה, אך אין כאן כלל נסיון ליצור פוטו ריאליזם (ורות אפילו מעידה "זה מעצבן אותי כשאומרים לי שזה 'בדיוק כמו צילום'"); השימוש של האמנית בצבע הוא עמוק ואישי, עם מרקם של ערפל רוחני שדרכו היא כמעט מלטפת את היושבים.

אבל המרתקת ביותר היא סדרת תקריבי הפנים נטולי שיער ואוזניים ובעלי הבעה דומה התלויים זה לצד זה על קיר אחד.  הם שייכים לאותם תשעה אנשים, ושיוך כל אחד מהפנים המקוטעות אל בן-זוגה מציורי הדמויות באורך מלא הוא משחק בלתי נמנע עבור כל צופה.  "הורדתי להם את כיסויי הראש", מסבירה בן-דב, "אבל מבלי לשקר…ולכן ציירתי רק את מרכז הפנים.  הורדתי את ההבדלים [השטחיים].  ועדיין, אנשים נושאים בתוך פניהם משהו ממהותם".  הדיוקנאות הגדולים הם כמו רומנים, והפנים הם כמו שירים",  מוסיפה בן-דב בקולה השקט.

מלבד מטפורה ספרותית זו, עיסוקה הקודם של בן-דב בטקסטים יהודיים מסורתיים ויחסם לאמנות לא ניכרת בתערוכה הנוכחית, כאשר האמנית בוחרת במפגש אנושי רגשי ישיר יותר, במאמץ להגיע להבנה עם המגוון הדתי והאתני הרחב המאפיין את שכניה באזור משגב, ליד כרמיאל בגליל.

רות, כיום בת 41,  גדלה בבית מסורתי-קונסרווטיבי בוושינגטון די.סי. , עלתה לארץ בגילאי העשרה שלה, ולמדה בצלאל בירושלים.  היום היא שומרת מצוות וגרה בישוב המעורב לדתיים וחילוניים אשחר עם בעלה רופא השיניים וארבעת ילדיהם הצעירים.  בידודו של המקום, הבנוי על הר סלעי, עם השקט הירוק והיופי הערפילי, מזכיר את אותו מיקוד שקט  שחשים במפגש עם הציירת, שחזונה על קריירה מכוון על ידי מצפן פנימי בעל עוצמה, ולא על ידי אופנות רגעיות ויומרות שלעתים שולטות בעיר הגדולה.

בן-דב מלמדת ציור ורישום לקבוצה מעורבת של יהודים, מוסלמים, דרוזים ונוצרים במכללה האזורית צפת, לאחר לימודי השלמה באמנות ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית ומכון כרם בירושלים, אך עיסוקה העיקרי היא בסטודיו שלה בישוב שורשים.

היא ידועה בסצנת האמנות בזכות התמודדותה הרצינית עם מגבלות כתבי הקודש לעומת פתיחותה של האמנות המערבית.  הציורים בסדרה "בגוף הטקסט" שהוצגו במוזיאון ינקו-דאדא בעין הוד ב-1999, התאפיינו בהעמדה זה מול זה של טקסט מסורתי ותאור ריאליסטי של חפץ או דיוקן עצמי מרשים.

לקרוא פנים, 1998, שמן על בד וטקסט על עץ (מסכת עבודה זרה דף מ"ב :), 19/30 ס"מ

בדיפטיכון "לקרוא פנים", למשל, פני הציירת, עם מבט של אימה, עיניה מביטות לכיוון הלוח מימין, שבו הדפס רשת של דף תלמוד הודפס על לוח עץ שבן-דב הכינה כך שייראה כמו נייר. הדף, ממסכת עבודה זרה, דן באיסור ייצוג פני האדם.  הדו-שיח בין עיני האמנית לבין הטקסט המבטל עיניים אלה, ובין בד הציור ל"נייר", כותב האוצר (והמרצה באוניברסיטת בן-גוריון) חיים מאור "מערערים את יחס השלילה המוחלט, את איסור הקשר בין הצדדים".

עוד עבודה מסדרה זו, המכיל טקסטים ימי-ביניימיים עם דיון משפטי על האפשרות לייצג פני אדם בשני מימדים, מראה שני דימויי פנים: אחד דיוקן עצמי משכנע, השולל את הטיעון הליברלי בטקסט ההלכתי הצמוד שמדיום זה אינו יכול לייצג ממשות ולכן מותר; והשני, דימוי "מותר" לפי הטקסט השמרני יותר, דימוי לא ברור, מעורפל ובקושי נראה.   עוצמתו של הדימוי השני מצביע על כוחו של הנסתר והחבוי.

הפיתוי של המדומיין, המתנתק מהמציאות, הוא נושא העובר כחוט השני בחלק גדול מהסדרה.  בן-דב מחדירה שכבות רבות של משמעויות בעבודה הקרויה "בדים", מלה המציינת את המוטות שהחזיקו את ארון הברית בבית המקדש, ושצורתם נרמזה דרך הפרוכת שהסתירה את הארון, אבל המילה גם מרמזת על בדי הציור.  במשחק גומלין נרחב בין דימוי נשי, וילונות או פרוכות, ורעיונות ארוטיים נסתרים בקודש הקודשים במקדש, האמנית מתבטאת לא רק על דמיון וחוק, אך גם על דימויי הכרובים – זוג התינוקות המכונפים  מזהב שעמדו פנים מול פנים מעל הארון, ושומרים על אותם טקסטים שלכאורה אוסרים על קיומם.

בדים, 1999, שמן על בד (עם טקסט ממסכת יומא דף נ"ד), 53/162 ס"מ

דיאלקטיקה זו, המתח בין היש לבין המותר והאסור, והקשר המהותי אך מלא סתירות שבין הגוף לבין הרוחניות היהודית, מניע את יצירתה של בן-דב.  אך עבודתה לעולם אינה עוקצנית או שלילית, אומר מאור.  "יצירתה היא נסיון רציני להישאר בגבולות המותר ביהדות – היא מחוללת תעלולים עם הצבע כדי ליצור חיקוי למציאות, ובו-בזמן מבהירה שזה צבע ובד" , העיר מאור בשיחה טלפונית.

יצירות מתוך סדרת "בגוף הטקסט" יוצגו מחודש יוני בתערוכה בשם "כן תעשה לך: תחיית היהדות באמנות הישראלית" במוזיאון החדש "זמן לאמנות" בתל אביב.  הגלריה, בניצוחו של המבקר והפילוסוף דר' גדעון עפרת, מציגה תערוכות מתחלפות בנושאים שונים באמנות הישראלית.  "ברגע שחשבתי על תערוכה זו, חשבתי על רות בן-דב", מספר עפרת.  הוא מספר כי בפעם הראשונה שראה את עבודתה בעין-הוד הוא "חש את כאבה כאמנית יהודייה", עם כל הסתירות שבין שתי זהויות אלה.  יצירתה לא בורחת מהעימות האמיתי הקיים בין המסורת ההלניסטית באמנות המערבית לבין המסורת היהודית.

שמע, 1997, שמן על בד, 19/15 ס"מ

הערפל החלומי שעוטף את כל יצירותיה, גם בסדרת "הטקסט" וגם ב"אורחים", מדגיש את האפקט  החמקמק, האמיתי-אך-לא-לגמרי-שם שציין מאור.  בעלת גלריה ארטספייס, המשוררת לינדה זיסקויט, שהכירה את בן-דב לראשונה בשנות ה-80 כאשר הן עבדו יחד בתוכנית אמנות לבני נוער אמריקאים  בישראל, אומרת "הינומה כמו-מכסה את הדימוי הממקד, כאילו שהוא בלתי ניתן להשגה, אולי כדרך לייצג את מה שקיים רק להרף עין ונמוג".  לאחר שהציגה ב-1998 את הציור "שמע"  של בן-דב, המראה אישה שעיניה בקושי מציצות מעבר ליד המכסה אותן, כנהוג באמירת התפילה "שמע ישראל", זיסקויט לא יכלה להיפרד מהיצירה, והיא תלויה כעת בסלון ביתה.  רגישותה של בן-דב למתחים בין ראיה לאי-ראיה, בין האסור למותר, נגעו בה בעוצמה, אומרת זיסקויט.  הציור עורר בה את תמונת בנה האומר ברגש את התפילה לפני השינה.

נראה שאת המתחים שזיסקויט מתארת הושארו מאחור במידת מה בסדרה הנוכחית – שוורצברג כותב שהוא רואה את בן-דב כמשוחררת מן המשימה הכבדה שהיא לקחה על עצמה בסדרה הקודמת – אך זיסקויט מעירה שהם עדיין נוכחים, הפעם במעטה של עימותים חברתיים, אתניים ותרבותיים.   התערוכה מראה דיוקנאות של עולה מאתיופיה ושניים מברית המועצות לשעבר; שתי נשים ערביות שונות מאד זו מזו; יהודים מסורתיים, חילונים וחרדים, וכן אחת בודהיסטית; צעירים ליד זקנים, ממעמד כלכלי בינוני ונמוך.  האמנית מנסה לסגור פערים אלה בחשיפת הדומה בתוך הפנים השונות, ובהושיבה את כולם על אותו כסא אפור.

"הכנסת אורחים", מסבירה האמנית בראיון, בוחן את "הייחוד של כל אחד.  זהו מפגש אנושי בסיסי". על רקע שנים נוראיות שבהן חיי אדם הפכו זולים, האמנית רואה את הקשר האינטימי הזה עם הדמויות כניגוד מספיק משמעותי.  אין כאן את אותה שנינות מכוונת שהיתה בעבודות הקודמות.  "רציתי משהו יותר חד-משמעי, משהו שמסביר את עצמו".

אך בן-דב אינה זונחת את עיסוקה במורכבותם של דברים, אובססיה שהחלה מוקדם מאד בקריירה שלה כאשר היא מצאה את עצמה מעתיקה תמונה משפחתית ישנה לתוך דימוי של מראה אחורית במה שהחל כתמונת נוף ישירה.  המעבר מסביבה ניטרלית לנוף פנימי היווה נקודת מפנה: מבטים סותרים הפכו מרכזיים באמנותה של בן-דב, ונוכחים אפילו בעבודות ה"ישירות" ביותר.

התמונה האחרונה\ראשונה, 1990, שמן על בד, 102/132 ס"מ

חסנה, 2001, שמן על בד, 100/65 ס"מ

למשל "חסנה", אחד מתשעת הדיוקנאות, מתארת אישה ערבייה ישראלית בגיל העמידה העוטה רעלה ולובשת שמלה רקומה מסורתית שהיא בחרה.  במבט מקרוב, מתגלה כי יש כאן בעצם שני ציורים: אחד של האישה, והשני של הדגם הגיאומטרי המפורט של השמלה – בכוונה לא מצויר עם אשליית נפח של הגוף שמתחת, אלא בעדינות מופרד, שטוח ולא מרוכך (ובאופן אירוני לא ריאליסטי) – מחווה שבן-דב עושה אל עבר האמנות האסלאמית, האוסרת על חיקוי המציאות.  כאן מופיע הקשר הפרטי שלה לעבודתה הקודמת, מעידה בן-דב בשובבות.  ולאחר ששמעה לאחרונה הרצאות על אמנות האסלאם באוניברסיטת חיפה, היא מתכננת בפרויקט הבא שלה, עליו היא בדרך האופיינית לה רק מרמזת, להתמודד עם צורת אמנות זו ויחסה ליהדות, ומקווה ליצור דו-שיח בין שתי תרבויות אלה.  באזור שלה, מספרת בן-דב, היחסים בין קהילות יהודיות וערביות הם מתוחים מאז תחילת האינתיפאדה והריגתם של 13 אזרחים ערבים מאש המשטרה בזמן הפגנות אלימות. אך למבקר מבחוץ נראה שהיחס ל"אחר" הוא חיובי יותר בצפון הכפרי מאשר במרכז הארץ הצפוף.

רחוקה מסצנת האמנות התל-אביבית ואפילו מעין-הוד הקרובה יותר גיאוגרפית, לאמנית אימהית זו אין דבר כאוטי או .  "אני רצה למרחקים ארוכים", היא אומרת בעדינות.  ואתה נוטה להאמין לה, בהנחה שכמו בציורים, מאחורי האמירה הכמעט נלחשת יש עוצמה ונחישות, אכפתיות, וצלילות גדולה.