הציירת והחסיד
סדרת ציורים זו, מהשנים ,2007-2010 מציגה מפגש ויזואלי מדומיין עם "הציירת והחסיד": מלווה שאלק, אמנית ילידת פראג שציוריה התגלו לאחר מלחמת העולם השנייה בין שני קירות בבניין בגטו טרזינשטאדט; וקלונימוס קלמיש שפירא – האדמו"ר מפיאסצנה – רב חסידי יליד פולין שכתביו נתגלו לאחר המלחמה בכד חלב בהריסות גטו וורשה (והוצאו לאור בשם "אש קודש"). שניהם נרצחו, אך יצירותיהם שרדו, חבויות.
נקודת מוצא לעבודות אלה היתה הפליאה שלי מול יוצרים שמחויבים ליצירתם גם בתנאים של סכנת מוות, מנקודת מבטה של מי שנאבקת ליצור רק מול העייפות והסחת הדעת של היום-יום.
הנסיון לגעת בכוח היצירה הצרוף של הציירת והחסיד למרות חוסר היכולת לתפוס באמת את חוויותיהם הוביל לשימוש בפורמט הדיפטיכון בעבודות רבות בסדרה: שני בדים עם גבול ביניהם שהם עבודה אחת – מחד גיסא שתי פלנטות שונות, כאן ושם, ומאידך גיסא אותו עולם בדיוק (בהפרש של כשבעים שנה). אני מכירה בגבול שבין כאן לשם, ובו בזמן ולמרות זאת מנסה לחצות אותו.
מספר עבודות מדמיינות את מקומות המסתור של היצירות, מעין קפסולות זמן שנטמנו מבלי לדעת אם יתגלו, ובהן משחק ציורי של אור וחושך. דימויים אלה משמשים כר פורה למחשבה על מקומם של הפנימי והנסתר בתהליך האמנותי, לעומת הצורך בחשיפה ותקשורת שאולי מהותי לו גם כן.
הסדרה נוגעת באהבת האדם העולה מתוך יצירותיהם של הציירת והחסיד – הדיוקנאות הרשומים ברגישות של מלווה שאלק, של אנשים שעתידים להימחק, וכתביו של הרב שפירא המלאים חמלה וזעקה. זעקה זו מעלה שאלות רבות על היכולת להאמין באלוהים, וחלק מהעבודות נעות על הציר שבין האמונה והספק. נוצרת הקבלה בין הקושי והאתגר שמציבים הן היצירה והן האמונה עבור האדם הבוחר בהן כדרך חיים. בציורים ישנו גם ניסיון ליצור חיבורים בין עולמות שתהום פעורה ביניהם – בין יהדות אוניברסאלית הפתוחה לתרבויות אחרות ויהדות מסורתית-חסידית; וכן בין העולם שלי לעולמות שאבדו ואינם.
שתי יצירות נובעות ממפגש עם רישומי ילדים מאת מלווה שאלק. בראשונה, העתק רישום של ילדה ישנה מ-1944 מוצמד אל ציור של בני ישן. בשנייה, רישום של ילד הנראה לא גמור הצמיח סדרה של ציורים קטנים. במרכזם מופיע הדימוי המקורי עם כתובית, ובהדרגה הוא הופך לשלם ומתעורר לחיים בכיוון אחד, כאשר בכיוון השני הוא הולך ונעלם, בהשאירו אחריו את מילות הכתובית בלבד.
הנה שמונת ציורי הסדרה מקרוב (לחצו על החצים כדי לעבור מציור לציור):
ברבות מהעבודות מתקיים חיבור בין מילה לדימוי, כאשר בציורים האחרונים בסדרה מוגדל כתב ידו של הרב שפירא, עברית צפופה וקשה לפענוח, והופך לציור. הסימן הבלתי קריא מקביל לאי היכולת להבין את שהתרחש, אך גם מכיל את ניסיונותיו הבלתי נלאים של הכותב למצוא סיפור שישאיר לו את אהבת האל למרות אדישותו לכאורה. ניסיונות אלה מובילים אותו למושג "בתי גָוַאֵי" (השאוב ממקורות תלמודיים), החדרים הפנימיים ששם האל בוכה מצער, ואליהם האדם יכול להתעלות ולהתחבר אליו מחדש. בעבודה שלי מקום עלום זה הוא הכלי הארצי, החלוד והחבוט שבו מוטמנת היצירה.
הפליאה שלי מול כוח היצירה של הציירת והחסיד הובילה אותי לשאול "האם אני באמת רוצה לצייר?" או ליתר דיוק, האם אני מסוגלת לעשות זאת עם חלקיק מהתשוקה עמה הם יצרו, ועם ההכרח הפנימי שבו נוצרו יצירות אמנות בסיסיות אחרות? התשובה שלי חיובית, אמנם עם כן מהוסס ושקט.
2 Responses to “הציירת והחסיד”
[…] הדימוי), לבין הציירת מלווה שאלק, חלק מסדרת הציורים שלי הציירת והחסיד, סדרה שעסקה בכוחה של היצירה, בהסתר וגילוי, ועוד, כאשר […]
[…] אך צירותיהם המוחבאות שרדו חלק מסדרת הציורים שלי הציירת והחסיד. העורך הסביר שלא יוכל להציג לציבור קוראיו דימוי של רב […]
Comments are closed.