לא/תחמוד
מחשבות על הציור לא/תחמוד, המבוססות על דברים שנכתבו ונאמרו במסגרת פרויקט האמנות המשותף "דברות ודברים"; קונספט, יוזמה ואוצרות: עידית לבבי גבאי; הוצג בבית אוסף קופפרמן בקיבוץ לוחמי הגטאות ב-2022.
דמות פוסעת על חבל מעל סלעים הנפתחים אל תהום, ומשקיפים על נוף הררי צחיח. בידיה פתק עם מילות הדיבר העשירי "לֹא תַחְמֹד" (כשהנוף המדברי מזכיר את המקום בו נאמרו מילים אלה לראשונה). הציווי מכוון את האדם ביחסו אל האחר, תובע מאתנו לא לרצות את מה ששייך לזולת ולא לנו. על כן היה מצופה מהדמות השנייה, הפוסעת מעל דיונות צהבהבות בקצה השני של החבל (כלומר בקצה העליון של הציור), שתגלם את אותו אחר חיצוני. אולם היא נראית זהה לדמות הראשונה, שיקוף שלה, כשבידיה קריאה מנוגדת – מכיוון שאגודלה מכסה את המילה "לא", מופיע הציווי "תַחְמֹד".
לא תחמוד < > תחמוד
היסוד התחרותי של הכלכלה שלנו, המעודד אותנו לחיות בהשוואה תמידית לאחרים, עלול להשתלט על נפשנו, והוא בוודאי לא פוסח גם על עולם האמנות. התרגלנו למדוד הצלחה של אמן בכלים כמותיים: כמה תערוכות (וכמה במקומות "נחשבים"), כמה מבקרים בתערוכות, וכמובן, באלו מחירים נמכרות עבודותיו. גם אני מוצאת את עצמי שבויה בחשיבה זו, וכך אני לא חומדת את שורו וחמורו (או המקבילה העכשווית שלהם – המכונית) של רעי, אלא את פרסו ואת תערוכתו המוזיאלית. בה בעת אני מתקוממת נגד ההערכה הכמותית: האם אלף מבקרים שחולפים על פני ציור שווים יותר מאחד שנעצר, עומד ודומע מולו?
אני לוקחת ברצינות את הציווי "לֹא תַחְמֹד" ומנסה לחיות על פיו, אך בה בעת מכירה בשאיפות שלי ובשאפתנות שלי. אני שומעת גם קול האומר לי תחמדי, תרצי; לכל הפחות תודי במאוויים שלך.
נחזור לציור: מה מתרחש במרכז החבל?
אני מזמינה אתכם להפסיק לקרוא, להביט שוב בציור ולנסות להבין את אותה התרחשות. הנה הפרשנות שלי: אם הציור מציע מוצא לדמות הכבולה בין קצוות החבל, בין "לֹא תַחְמֹד" לבין "תַחְמֹד", זה איננו פתרון של שלווה מתוך ביטול או ניתוק מהרצונות, אלא דווקא ירידה מהחבל אל הקרקע כדי להיות נוכחת ומעורבת בעולם, כדי להתלכלך ברגל יחפה בבוץ ובצבע. רק משם תהיה צמיחה. ואולי יניקה מתוך השורש ח.מ.ד. תפריח מקום חמדה, גינת חמד.
אחרית דבר: הציור לא/תחמוד מניב המשכים ההופכים לטרילוגיה, ונוגעים בקשר בין קנאה לבין אדמה, וכן לאפשרות שהחבל, שהליכה של שניים עליו עלול להיות משחק סכום אפס, יהפוך לשביל.
