שיחה בין ציורים
שיחה מדומיינת (או אפילו וויכוח) בין ציורים שונים שנוצרו במקביל, בה הם מדברים זה עם זה אבל גם אל ועל הציירת שיצרה אותם.
דברים שאמרתי בפתיחה לתערוכה פעימה, בניסיון לתאר את גופי העבודה השונים המוצגים על קירות הגלריה.
צילום הצבה מתוך התערוכה "פעימה" בגלריה מירווח, הרדוף (צילום: אלון לויטה)
2021, שמן על עץ, 14/20 ס"מ
ציורי הנוף הקטנים (מסדרה זו): אנחנו מייצגים את תמצית החוויה הציורית שלך – אולי הDNA שלה: ההתבוננות הישירה. בגלל הזמן הקצר בו אור מסוים נופל על קטע הנוף הנבחר, את נדרשת לנוכחות וריכוז מלאים. וגם אם את חוזרת יום אחרי יום לאותו ציור קטן – בכל פעם מחדש זהו מפגש עוצמתי. הפליאה שלך מסבך הכתמים שיוצרים העצים והסלעים על המדרון מיתרגמת ישירות למשיכות מכחול – ובעצם עוד לפני כן הנוף הסלעי נראה לך כאוסף כתמים ונקודות, כציור.
נד נד 2, 2019, שמן על בד, 140/60 ס"מ
נד נד 1, 2019, שמן על בד, שני חלקים, 140/60 ס"מ
הציורים הגדולים (מתוך הסדרה ארץ ציור): אנחנו לוקחים את החוויה הזאת שתיארתם לרמה אחרת, בה הציירת ממשיכה בהתבוננות הישירה אבל גם חושבת, מתכננת, חולמת, ותוהה באמצעות המכחול על המקום שלה בעולם. המבט אל הרגליים הוא המבט מהראש שלה כלפי מטה – כשחלק הגוף התחתון מתחבר עם העולם. בנופים הקטנים שלכם האדם מתבונן בעולם מולו, הוא נפרד ממנו, הוא מצד אחד והנוף מהצד השני – אך בציור הנדנדה למשל, דמות הציירת עפה אל עבר העולם, כמו מתפרצת אל תוכו – ויחד עמה נע גם הצופה. אך זה אינו מבט רומנטי או תמים, מפני שהוא מגלם בתוכו גם את חוויית הנפרדות, הרי ראש הציירת נשאר מחוץ לציור. בנוסף, דרך שתי גרסאות הנדנדה עולות אף שאלות על הזיקה לעומת החלוקה החדה שבין האדמה לבין השמיים.
2022, שמן על עץ, 14/20 ס"מ
2022, שמן על פורמייקה, 10/16 ס"מ
הקטנים: בחוויה הישירה והעמוקה של העבודה עלינו העין של הציירת דווקא כן מחברת, היא יוצרת קשר ראשוני ואמיתי בינה לבין העולם, ללא כל התחכום המיותר הזה.
שביל, 2022, שמן על בד, 50/180 ס"מ
ציור השביל: אתם מתווכחים ביניכם בלי סוף על אני והנוף, אני והעולם. שכחתם שיש בעולם עוד כמה אנשים חוץ מ"אני אני אני". בציור שלי עולה האפשרות של מפגש בין האני הזה לבין הזולת, וגם מתבטא הקושי ביצירת המפגש הזה – זהו שביל ארוך מלא אבנים – האם שתי הדמויות יצליחו לעבור אותו? דרך אגב, הציירת בכלל לא בטוחה אם אני גמור, אבל החליטה בכל זאת לכלול אותי בתערוכה. אני יכול לגלות גם שבהתחלה היא תכננה לצייר את הצמחים והסלעים התוחמים את השביל משני צדיו, אך במקום זאת היא השאירה חלק מהבד בשוליים אלה לא מטופל, חשוף למעט שכבת צבע דליל. כתוצאה מכך מודגשת העובדה שהציור עצמו הוא שביל, הציור הוא דרך.
צילומים: דרור מילר ואלון לויטה